זיכרון בסלון


יש לי לא מעט זיכרונות מסלון ביתי. אמנם זה כבר כמה חודשים שאני מתחזק סלון חדש, בעיר חדשה, עם אווירה אחרת וצבעים אחרים, אבל לשמחתי גם בו אני לאט לאט צובר זיכרונות כמו נמלים...

וביום ראשון הקרוב, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני עומד לארח בסלון ביתי זיכרון של מישהו אחר, שכל מטרתו הוא להעביר אותו הלאה לדורות הבאים.

בשנה שעברה הוזמנתי לנגן בערב קדוש שכזה בסלון בגבעתיים, וכנראה שהפעם הגיע תורי לקחת חלק במחווה המופלאה הזו, שהחיסרון היחיד בה הוא שלא חשבו עליה לפני שנים רבות.

הסלון צפוי להיות מלא, ואני בינתיים מנסה להנדס את הרהיטים כך שיכנסו כמה שיותר משתתפים.

אני נלחם ביצר הלחץ שלי שדואג מכך שיישאר מישהו ללא מקום ישיבה או שיהיה צפוף, אבל מצד שני, למדתי פעם ממישהי, שאם יש מקום בלב, אז יהיה גם מקום בסלון...

חברים ירושלמים ובכלל, שמעוניינים לקחת חלק בערב "זיכרון בסלון" בבית הכרם (הישנה והטובה)

ולשמוע את סיפורה המרתק של אלה שקלונבסקי, מוזמנים ליצור איתי קשר בפרטי.

בתכנית: כמה שירים ברוח הערב, דברי הגות ומחשבה וכמובן עדותה של אלה.

ובזמן שאני מחפש שירים שאוכל לנגן ביום ראשון, הרגשתי הצורך לכתוב משהו בעצמי.

אני לא נוהג לשתף על במה זו שירים מולחנים פרי עטי, ועוד בעברית, אבל הפעם הרגשתי שהזמן מחייב וברוח אווירת השיתוף, חשוב גם להילחם ביצר המבוכה האישי ולשחרר. המילים מצורפות למטה.

אני לא בטוח על מי נכתב השיר; מעין בליל של דמויות – אמתיות ובדויות, זיכרון משפחתי וזיכרון קולקטיבי שצרובים כולם בדור השלישי.

"למרבה הצער, כל מה שאני יכול לזכור הוא העבר."

(אורסון סקוט קארד, מתוך הספר: מפות במראה)

שבת שלום לכולם

פולין \ ליאור טף

כל הדרך, זכוכיות,

לא נתנו לך, לחצות

לבקש ולנסות,

להבין ולפרש את גודל הנס

רגשות מעורבים

געגוע לילדים

לא הספקת להיפרד מההורים,

את האישה, שרק רצתה, לחיות בשלווה

עזבי אותי פולין

הניחי לי

עזבי אותי פולין

עייפתי ממך מאוד

רכבות וסוסים,

את היית רק בת עשרים

צריך תמימות כדי לשרוד,

רצון בלי הגיון - לברוח – לרקוד

הסיפור לא מפסיק להסתפר,

הדיבור לא זוכר איך לדבר,

נקבים נקבים

חלולים חלולים

כמוני עוד מיליונים

עזבי אותי פולין

הניחי לי

עזבי אותי פולין

עייפתי ממך מאוד

לתגובות f