יש את הסיפור הזה על האישה שראתה ברחוב גבר שהולך עם תינוק בן יומו שלא הפסיק לבכות ולצרוח. "מוישה תרגע! מוישה! נו! מוישה תרגע! נו תרגע!" הוא צעק. האישה התקרבה אליו ואמרה לו: "למה אתה מדבר אליו ככה? הרי הוא תינוק והוא לא מבין אותך". "סליחה גברת, כנראה לא הבנת" הוא ענה. "אני לא מדבר אליו אני מדבר אל עצמי".
ועם אותה תנוחה נפשית של בהילות ולחץ קל, השכמתי הבוקר כמו איזה שד טזמני שסיים שפעת של שבועיים או שסתם נמאס לו לרבוץ, ויצאתי לשוטט בעיר ההומה לקראת שבע'ס.
אני מודה שלקח לי זמן להפשיר את עצמי אחרי תקופת חולי ממושכת, והרגשתי כמו חולצה שהתכווצה בכביסה, או אולי כמו מים שעמדו זמן רב, או אולי חולצה שהתכווצה בכביסה ונשארה בתוך המכונה שבוע. או משהו כזה. הבנתם.
בעיר ובשוק אני כבר מרגיש די בבית, ואני דווקא חיפשתי אנרגיה של גילוי ותיירות פנימית – אז התגלגלתי למאה שערים, שרחוקה אמנם 5 דקות מהשוק, אבל מרגישה כמו פלנטה אחרת. במאה שערים יש חנות ספרים ענקית ("פלדהיים") שאני אוהב ויוצא לי להגיע לשם מדי פעם, לעיין ולעלעל ותמיד לצאת בידיים ריקות; תמיד נראה לי שהכול שם כתוב בארמית, ואני לצערי, דובר רק אכַּדִית מדוברת.
וכשחזרתי לאיזור הנוחות של השוק והמדרחוב, דרך הרחובות ישעיהו ודוד ילין, כבר הרגשתי טוב יותר וחשבתי שירושלים של שישי בבוקר, העיר שחוברה לה יחדיו, היא תמיד הד לכל מה שאני מרגיש, ואני מרשה לה להיות איך שהיא באמת כשאנחנו יחד. זה ממש בסדר מצדי.
והמסע הירושלמי-ישראלי הזה לא עוצר רק אצלי, אלא גם אצל חבר שלי יהודה, שאני מתנצל שקיצצתי לו חצי מהשיר, אבל זה באמת החצי הגדול יותר:
תיירים \ יהודה עמיחי
פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים
הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך
ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם
הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.
קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:
הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: "אתם רואים שם את הקשת
מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה
ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."
שבת שלום לכולם
