ענייני דיומא - בין שינטואיזם לישראליזם


אני לרוב לא כותב פה על ענייני דיומא, שכן תמיד מרגיש שאחרים עושים זאת בכמות ובאיכות, אך הימים האחרונים הותירו בי חותמות של אנרגיה מאוד חזקה; זה משהו באוויר, בחום להבת נרות הזיכרון, בארומת הקַבּבּ ותנועת הניגוב.

עוד לא הספקתי להתאושש ולהתאקלם באטמוספירה הים תיכונית אחרי המסע ליפן, וכבר קיבלתי מנה מרוכזת של ישראליזם טהור – ימי זיכרון ועצמאות מרגשים וטעונים, דחיפות ברכבת הקלה, עם ישראל חי, דגל לאוטו בחמישה שקלים, החבר'ה מהצופים ודעות לכאן ולשם ומכאן ולאן?

וכשאני עומד עם הגב ליפן ועם הפנים לג'רוז, הפרטיטורה המסובכת הזו שאנו חיים בה הזכירה לי איזה סיפור זן ששמעתי פעם אחת באינטרנט:

יום אחד צ'ואנג טסו וחברו הלכו ליד הנהר. "תסתכל על הדגים השוחים", אמר צ'ואנג טסו לחברו, "הם באמת נהנים מעצמם".

"אתה הרי לא דג", ענה לו חברו, "אז אתה לא יכול לדעת באמת שהם נהנים מעצמם".

"אתה לא אני", אמר לו צ'ואנג טסו. "אז איך אתה יודע שאני לא יכול לדעת שהדגים נהנים מעצמם?"

כי תמיד יש פה הרגשה שכל אחד יודע מה השני חושב ומה הוא צריך לחשוב וכועס על כולם שחושבים שהם יודעים מה טוב בשבילו, ואולי עדיף אם היינו יותר כמו הדגים בים שמדברים פחות ושוחים יותר.

ומנושא לנושא באותו הנושא – נתקלתי השבוע בתוך אחד מעיתוני החג, בסיפור קטן אך מלא בעומק ורגש וכאב, של השחקן שלמה וישינסקי ששכל את בנו ליאור ז"ל בציר פילדלפי ב2004.

בכתבה סיפרו שזמן מה לאחר מותו של בנו, התקשרו אליו מהרדיו, אז תפסו אותו בדרך להצגה ואמרו לו בשידור חי: "חיסלנו מהאוויר חוליית מחבלים, ואנחנו שמחים לבשר לך שאחד מהם הוא באופן ודאי המחבל שירה את הטיל שגרם למותו של בנך. מה יש לך להגיד על כך?" והוא ענה: "מסכנה אמא שלו".

בתמונה: אותם דגים, ים אחר.

מועדים משמעותיים לכולם

שבת שלום

לתגובות f