שואף ונושף


לפעמים אני שואף ונושף, נושף ושואף. וגם זו שאיפה גדולה - להצליח להתמיד ולהתרכז בדבר הפשוט הזה שחומק לעתים בין הנחיריים, כאילו היה כאן תמיד. כאן ועכשיו. ובפעם הזו כשכבר הצלחתי סוף סוף להתרכז בדבר – מה אז? אפשר להפסיק לשאוף ולנשוף? נשמע מסוכן אם רוצים להמשיך לעוד יום.

וכשהלכתי אחרי כל מיני רוחות מן המזרח שאמרו לי "נסה לחיות ללא שאיפות חומריות, שאיפות קריירה והישגים, תופעות והנאות חושים – שכן אין להן סוף, ורובן הבל הבלים; לא תצליח לאחוז בהן באמת לעולם", חשבתי שלשאוף לכך... זו גם שאיפה... לא? כי מה יקרה כשאצליח? אצליח באמת לאחוז בזה?

ומיציע מזרחי נוסף – אלו הגורסים שהחיים הינם תוהו ובוהו: כאן הכול ריק, כך שלא משנה מה נעשה, מה חשוב לנו, על מה אנו חושבים - כל זה הוא סוג של חלל ריק: "טוב, אם המאמץ לשפר את החיים שלי או להפוך את העולם לטוב יותר הוא תופעה ריקה, אז מה ההבדל אם אתאמץ אם לאו? למה לטרוח?" זו הנקודה שבה מאסטר זן ייטול את המקל ויחבוט למישהו בראש. "אם הכול ריק, אז למה זה כאב?" (שרון זלצברג)

והבודהיסטים המאוזנים מדברים על "דרך האמצע", שנמנעת מן הקיצוניות של היאחזות מוטעית, אשר נובעת מן האמונה שיש משהו שאנחנו יכולים למצוא, או לקנות, או להיתלות בו, והוא לא ישתנה. היא נמנעת מן הייאוש והניהיליזם הנובעים מהאמונה המוטעית שכלום לא משנה, שהכול חסר משמעות.

וזה נשמע פשרני אבל גם טומן בחובו אתגר גדול, כמו בסיפור של אג'אהן צ'ה שמתאר את הפרדוקס הזה בהקבילו אותו למורה ההולך בשביל עם תלמידיו. אחד התלמידים סוטה ימינה ומתקרב אל שפת השביל, והמורה החרד לשלומו קורא, "פנה שמאלה!" כל התלמידים כותבים בצייתנות: "המאסטר אומר לפנות שמאלה."

אך כאשר לאחר מספר דקות תלמיד אחר מתקרב במידה מסוכנת אל הקצה השמאלי, המורה אומר, "פנה ימינה!" התלמידים הצייתניים כותבים: "המאסטר אומר לפנות ימינה."

הם מנסים להבין למה התכוון המורה, ומתווכחים בניהם ללא סוף: "גם שמאלה וגם ימינה? "האם המורה באמת אמר זאת?" "האם יש סתירה בתורתו של המורה?" "האם המורה מבולבל?" (טניסארה וקיטיסארו)

ואחרי סיעור המוחות הזה אני נדרש לאיזו הכרה מכילה שהכול חולף ומשתנה: יש שאיפה וגם נשיפה, הרגשה טובה ורעה, שבח וגנאי, היאחזות > תפיסה > ושחרור. הכול בא והולך ובעל משמעות. פשוט כך? לא כזה פשוט. זוהי הבנה יסודית, ל"כַּכוּת" בסיסית, שאיננה באה וחולפת אלא נשארת יציבה מבעד לכל הדברים האחרים שבאים וחולפים. לא קל.

ובחיים עצמם, שזה באמת מה שחשוב, קרה לי השבוע משהו שקורה לי פעם בכמה שנים – ניקיתי לחלוטין (!) את תיבת המייל – אירוע דרמטי לכל דבר ועניין. עוד שאיפה שלי בחיים שבסופה חשבתי שאנצח את היקום והקיום אך במקום זה קיבלתי רִיק מוחלט על גבול אובדן משמעות בעולם (הדיגיטלי לפחות).

ובזמן שאני מתכנס לבאסה, לא הספקתי לעשות אתחול למחשב וכבר קיבלתי מיילים מחברת חשמל, תלוש משכורת יוני, פרסומת לפסטיבל ומייל מאמא שלי עם שבעה טיפים מנצחים לניקוי המטבח. נשפתי לרווחה.

אני חי.

אני חי?

דרך הבודהה היא לדעת את עצמך ;

לדעת את עצמך זה לשכוח את עצמך ;

לשכוח את עצמך זה להתעורר לכל הדברים

(דוֹגֶן , 1200-1253)

שבת שלום לכולם

מקורות השראה לפוסט:

http://www.tovana.org.il/article/5861

http://www.buddhism-israel.org/library/628

לתגובות f