גן בבל


השבוע הלכתי בגן סאקר בדרך לשוק כדי לקנות עגבניות, ונשבע לכם שהרגשתי טיפה.

באמת נו, לא כמו בשבוע שעבר שטפטף עלי מזגן מזיע כלשהו ברחוב וחשבתי שהשמיים נפתחים עלי ואני עוד לא התארגנתי על מטריה קומפקטית. זו הייתה טיפה אחת, שבאה עלי בודדה, קפצה עלי נחשונית ואמיצה, זרעונית.

חיכיתי לעוד... מה, באמת הגיע החורף? הסתכלתי לצדדים ולא נראה שמישהו התרגש כמוני. מכירים את גן סאקר? זה כמו מגדל בבל אבל בלי כל הדרמות התנ"כיות. כשצעדתי שם חלפתי על פני עשרות חרדים שעשו "על האש" סתם ככה באמצע השבוע, היפסטרים בלי חולצה ששיחקו פריזבי, כעשרים הודים והודיות ששיחקו קריקט (!), משחק מחניים של בית ספר של ילדי שגרירים בלונדינים ומלוכסנים ועוד כל מיני תרבויות משונות שלא נראה שהפריעו האחת לשנייה ויכולות להתקיים בשלווה רק פה.

אבל מה קשור גן סאקר וקיום משותף? הפוסט הזה הוא בכלל על זה שהסתיו כבר פה ובירושלים כבר ממש קריר, ועוד מעט חורף ואני ממש שמח שעוד מעט יפעילו פה את ההסקה בבניין.

ובמקרה (או שלא) נתקלתי השבוע בשיר שזרק אותי למקומות שאף פעם לא הייתי בהם, אבל איכשהו הצלחתי להרגיש אותם - בזיכרון הזה של ברכה רוזנפלד.

וכמו גיבורת השיר גם אני בסוף התפקחתי מהחלום הרטוב, והבנתי שיש לי עוד איזה שבוע שבועיים עם שכבה אחת בלבד ללבוש על הבוקר.

חורף \ ברכה רוזנפלד

הַצְּרִיף הָיָה דּוֹלֵף וְאִמָּא אָמְרָה:

"אֵין דָּבָר, שִׂימִי דַּלֵּי, מִי גְּשָׁמִים טוֹבִים לַחֲפִיפָה"

וּבְתוֹךְ בּוּעוֹת סַבּוֹן רֵיחָנִיּוּת

רָאִיתִי אֲגַמִּים, רָאִיתִי יְעָרוֹת

וּבְתוֹךְ אֲגַם אִי וּבָאִי אַרְמוֹן וַאֲנִי הַנְּסִיכָה

רַגְלִי מִשְׁתַּכְשְׁכוֹת בְּמֵימֵי הַמַּמְלָכָה

וּכְשֶׁהָיָה שִׂעְרֵי חִפּוּף לְמִשְׁעִי

אָמְרָה: "לֹא לַחֲלוֹם, מְהָרַי, קְחִי סְמַרְטוּט, נֶגְבִּי אֶת הָרִצְפָּה"

שבת שלום לכולם

לתגובות f