זה המקום זו השעה - מפגש עם אהוד בנאי

18.3.2016

 

כהרגלי, יצאתי בבוקר שישי להליכה בעיר, אזור גבעתיים-רמת גן, מוכן להזיע את הצרות ואת הסטרס, לחזק את הרגליים ואת הנפש.

בלי מוזיקה או משהו לשמוע באזניות זה הרי לא עובד, אז גם כן כהרגלי לקחתי איתי את הטלפון החכם והפעלתי את תכנית הרדיו המעולה "זה המקום" בהגשת אהוד בנאי, שלמזלי, הארכיון השלם שלה נמצא ברשת (באתרICAST ). בחרתי שרירותית בתכנית בנושא "לונדון" והתחלתי לצעוד. קדימה.

 

התכנית, שמשודרת בימי שישי בצהריים בגלי צה"ל, מתחילה תמיד בהקדמה: "ברוכים הבאים לזה המקום וזו השעה" - מעין משפט זן כזה שמדגיש את ה"כאן ועכשיו" ומזמין אותנו לחוות את הרגע; שעה עם אהוד בנאי. 

היו שם אין סוף סיפורים קטנים - על הרכבת התחתית, על ביקורים בוויילס, שירי פולק אקוסטיים ומפגשים הזויים – כולם בלונדון. איך אני אוהב לשמוע את אהוד בנאי בשישי בבוקר...

 

יצא לי לפגוש את אהוד בעבר כמה פעמים, בכל מיני נסיבות הזויות יותר או פחות - גם במפגשים מוזיקליים (כמו בפרויקט טריביוט של Muzik לפליטים), בהופעת מילואים לקול רקטות בזמן מלחמת לבנון השנייה וגם במפגשים תרבותיים כמו קבלת שבת לתנועות הנוער בעיר, ואפילו בעוד כמה מקומות, מפתיעים לא פחות.

תמיד שאני מאזין לאהוד אני תוהה מתי תהיה הפעם הבאה שאפגוש אותו, והיכן, שכן ידוע לי שהוא גר ממש פה באזור...

 

עם המחשבות על לונדון ועל אהוד, אני צועד על המדרכה ברחוב המלך יוסף ברמת גן (עיר שקצת נשכחה בשנות ה80', אבל זה גם מה שיפה בה) לכיוון רחוב בן גוריון בגבעתיים ומאזין ל"זה המקום". לפתע, אני רואה בזווית העין דמות קטנה, צנועה ומזוקנת, עם חולצה לבנה יוצאת מבית הכנסת. 

"אהוד?" חשבתי לעצמי. הסתכלתי מעוד כמה זוויות וזיהיתי אותו, הפעם בוודאות - בעוד שנינו הולכים זה לצד זה, מדרכה לצד מדרכה, כשרק כביש אספלט רמת גני מפריד בנינו. גשר צר מאוד...

תהיתי אם לעצור, לדבר אתו – זה הרי מפגש שרק הגורל יכול ליצור.

אזרתי אומץ רמת-גני וחוצפה ישראלית, חציתי את הכביש ופניתי אליו בחשש: "היי אהוד, מה נשמע?", "טוב, תודה", הוא ענה, לבטח מתכנן כבר איך להימלט מעוד מעריץ מטרידן שתפס אותו בדרך הביתה, לקראת שבת.

סיפרתי לו בהתרגשות של טינאג'רית בת 12 שאני בדיוק מאזין ל"זה המקום" בICAST, לתכנית בנושא "לונדון" ועל כמה שזה מדהים שאני שומע אותו עכשיו גם באוזניות וגם במציאות. חומה אחת נפרצה ושפת גופו כבר נראתה נינוחה יותר.

"תאר לך שהיינו נפגשים בלונדון" אמר בקלילות הבנאית שלו. "לזה כמובן אני רק יכול לקוות", חשבתי לעצמי.

 

המשכנו לדבר בנינוחות - "עזוב אותך מהאתר של גל"צ, אני מזמן עברתי לICAST" הסביר לי בטון כזה, כאילו היה סוחר ממולח בשוק של מחשבים וסמארטפונים.

אחרי עוד כמה משפטי הערצה שגרתיים, סיפרתי לו שכבר נפגשנו בעבר במכללת Muzik, ושביצעתי שם את העיבוד המחודש ל"עיר מקלט" אותו הוא לקח להופעות שלו וגם לאחד מאלבומיו האחרונים. 

חומה נפרצת 2#: מכאן הכול הלך חלק יותר. "תשמע זה באמת היה ביצוע נפלא. הכי טוב באלבום שלכם" הוא אמר והוסיף: "אחרי ששמעתי אותו אמרתי לעמי רייס שחייבים לגנוב להם את העיבוד הזה. לגנוב ברשות כמובן..." אמר עם חיוך ילדותי. השבתי שזה כבוד גדול בשבילי והוא מוזמן "לגנוב" לי ולחברי כל עיבוד שירצה. 

 

אחרי שעמדנו כמה דקות בפינת המלך יוסף ובן גוריון, תחת השמש הטובה של שישי בצהריים, הוא שאל: "אתה ממשיך לכיוון הזה"? והצביע על רחוב בן גוריון לכיוון עיר הגבעות. אמרתי שכן והתחלנו ללכת ולדבר, אהוד בנאי ואני.

המשכנו לדבר על העיבוד ל"עיר מקלט" בו השתמש באלבומו החדש. אמרתי לו שבזכותו אפילו הרווחתי כמה שקלים מתמלוגים. "ואוו איזה יופי!" אמר בהשתאות וסיפר לי בערגה על הצ'ק הראשון שקיבל מאקו"ם וכמה התרגש בזמנו.

"תגיד, אתה פה מהאזור?" הוא שאל. "כן כן אני פה מגולומב" עניתי בגאווה.

"באמת? אני גם פעם שכרתי דירה בגולומב והאמת שגם בריינס. הייתי יושב הרבה בגן העלייה השנייה עם חברים, ובכלל גדלתי פה בגבעתיים".

 

לבסוף, הוא שאל אותי לשמי ונפרדנו בלחיצת יד חמה ובברכת שבת שלום, בתקווה להתראות בעתיד. ההליכה הקצרה שנשארה לי לכיוון הבית הפכה לריצה קלה של התרגשות, וכל מה שיכלתי לחשוב עליו היה המשפט: "זה המקום, זו השעה".

  לתגובות f  

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload