פרופורציות

23.10.2015

בימים אלה אני עוסק הרבה במונח "פרופורציות".

 

המילון מגדיר את המושג "פרופורציה" כ"יחס בין דברים בכמות, בגודל ובמידה".

כל אדם שעבר זעזוע נפשי בחייו נאבק תמיד ביחס בין אותו הזעזוע לבין זעזועים אחרים שפוקדים אותו – ומשווה. אנחנו, בני האדם, אוהבים להשוות - משווים מחירים אצל הירקן, משווים בין בני זוג, שטרות בבנק, גובה, משקל - וגם משווים זעזועים נפשיים, חיוביים או שליליים. הדבר מביא לכדי עימות פנימי, שכן - מאיפה בכלל מתחילים להשוות?

איך משווים בין אובדן של חבר להפסד קבוצת כדורגל אהובה? בין שברון לב רומנטי למלחמה מרובת נפגעים? בין חולי לאיבוד הארנק בחוף הים הקרוב? ואולי בכלל צריך לחשוב על אלו שאין להם ארנק?  (או אלו שאין להם חוף ים קרוב?)

"קח בפרופורציות" תמיד אומרים. "יש דברים יותר גרועים". שים את הדברים ביחס הוגן.

אך האם אפשר להושיב את כל האירועים בחיים תחת אותה המשוואה? האם צריך?

 

 אז בעוד אני עוסק בנושא בחיי היום יום שלי, שמעתי סיפור מופלא שהתרחש אי שם בחודש אוקטובר 1963 למניינם. הסיפור על זושה ואברם. ניצולי שואה ששרדו את התופת וזכו לעלות לארץ ישראל ולהעמיד בית ומשפחה בעיר הקודש והגלים הגבוהים - נתניה.

 

אברם הוא סנדלר צנוע שלא מרבה במילים וזושה היא עקרת בית שמתמחה בהגדרת המושג "אם פולניה" וכמובן – אפיית עוגיות מנחמות. בדירת שני החדרים הצנועה, עם ריח נפטלין ואבקת סוכר מתוק, הם חיו בעיקר את העבר והעתיד לבוא.

בתם הצעירה שלומית, שבדמה גם כן זורם זיכרון המלחמה ההיא, התעוררה יום אחד לקול זעקות רמות מהסלון המשפחתי (שהיה עבורה גם חדר השינה בדירה הקטנטנה); בעיניים מנומנמות ראתה את דמותה של זושה מחזיקה בידה את הווילון הצהוב הגדול שכיסה את חלונות הסלון והיא רוטנת לעברו כאילו כל רגע היה יכול להתעורר לחיים ולענות לה: "איך הוא עשה את זה?!? הוא לא מתבייש?!?" זעקה זושה. "זה לא יכול להיות!". זה הזמן לציין כי זהו לא היה ווילון רגיל. הווילון הצהוב הענק (שכיסה בפועל חלון זעיר בגודל של מטר על מטר), היה עבור זושה הפריט הראשון שרכשה בחייה החדשים שהיה עבורה ל"מותרות": ווילון "מפואר". "של עשירים". כמה סמלי. אבל היי, זה רק ווילון, כן? מה כבר יכול להיות?

 

בירור קל העלה שהווילון האהוב על זושה נשלח לניקיון יסודי אצל הכבסן השכונתי (כן, פעם היה כזה דבר) וחזר משם עם פגם קל בקצהו השמאלי התחתון.  

"אני לא מאמינה שהוא עשה את זה!!, זה אסון!" המשיכה והוסיפה כמה ביטויים ביידיש שפשוט אי אפשר לתרגם לעברית. "עגמת נפש!!" הוסיפה. שלומית קמה מהספה באסרטיביות, משכה את הווילון בכוח מידה של זושה וצעקה: "די!! די כבר!! תפסיקי לצעוק!! ממה את עושה עניין?! בחיים לא ראיתי אותך ככה! את, אמא, שעברת את מחנות ההשמדה הגרועים ביותר, את השואה הנוראית, שאיבדת את כל משפחתך תחת זוועות הגרמנים... איך את מצליחה להתעצבן כל כך מלכלוך קטן ומטופש בווילון?? מי בכלל רואה את זה??"

זושה עצרה, הסתכלה אל בתה היחידה בעיניים ואמרה: "שלומיתק'ה, אחרי כל מה שעברתי שם, אם לא הייתי יכולה להתרגז על הווילונות, לא הייתי יכולה לחיות. היו צריכים לשים אותי מזמן בבית משוגעים". פשוט. ככה. כמה חוכמה.

ביודעין, או שלא – הוציאה זושה את זוועות השואה מהמשוואה של חייה היום-יומיים וכלאה אותן רק בסיוטי הלילה. את ה"אסונות" הנמוכים, הפרידה לכדי משוואה אחרת. חיים אחרים. משוואה של ימי חול - כדי לשמור על שפיותה.

 

הילוך מהיר של יותר מחמישים שנה קדימה, אוקטובר 2015, בדירה שלי במרכז הארץ, אני מנסה להיזכר גם: מהביקורים שלי בבית של זושה ואברם כילד קטן אני זוכר בעיקר את הריח. כזה של סופגניות חומות-מתוקות-מטוגנות. בית של פעם. אנשים של פעם.

זושה ואברם פינקלר הם דודים של אמא שלי. הם נפטרו בתחילת המאה הזו בשיבה טובה. שלומית האהובה, בת הדודה של אמי, כבר לא ילדה ואפשר להגיד שעברה דבר או שניים בחייה. היא יושבת עכשיו לידי, בסלון המרווח בגבעתיים עם וילון גדול מאיקאה, ומספרת לי את הסיפור לפרטי פרטים. איזו זכות.

 

וקטנה לסיום - מספרים שרבי בונם אמר לתלמידיו:

"כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש באחד או בשני לפי הצורך:

 

בכיס הימני מונח המשפט: "בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין),

ובכיס השמאלי: "אנכי עפר ואפר" (ספר בראשית).

 

 

יחס בין דברים בכמות, בגודל ובמידה.

 

שבת של שלום לכולם.

פסקול למחשבה

חווה אלברשטיין - דער זומער אוונט

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload