והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות

6.11.2015

 

יומן הקפטן #64157:

הזמן נוסע. כבר לא אהיה נשיא ארה"ב. הזמן בורח. בטח לא אהיה כדורגלן מקצועי. הזמן חולף. מבין שכבר לא אהיה אסטרונאוט או כנר מחונן. הזמן פוסע. הזמן עובר. מניח שלא אזכה בפרס נובל לפיזיקה או למתמטיקה (אולי לשלום?). הזמן צורח. לבטח לא איוולד בלגי, שוודי, או אחיה כבן לקאסטה מובחרת בהודו, לא אהיה ג'ינג'י לעולם (ואולי טוב שכך), לא אהיה יותר כתב צעיר של "מעריב לנוער" - כי זה משהו שעושים נערים ונערות ואני כבר יודע שאני יותר לא נער או נערה... רות, סוף?

 

"הזמן נוסע – כי זה מה שזמן אמור לעשות" שר א.בנאי וככל שהזמן האנוכי הזה נוסע לו לבד מהר במכונית הפתוחה בישימון אל הנצח, גורר אותי אחריו כאילו הייתי פחיות קישוט התלויות מרכב של נשואים טריים אמריקאים, נחבט ונשרט מהאספלט החם - האפשרויות שלי בחיים הולכות ומצטמצמות. חשוב להוסיף את המילה "לכאורה", להסתייג גם, להודות ולהגיד, ואני אף מודה בכך - שאין בזה רק רע, להפך, שכן עם הזמן ששט לו אני מרוויח גם את העמקת ההיכרות עם עצמי והעולם, מוצא ומפתח בי חזקות ומשפר חולשות, מדייק אותן ובוחר "מה להיות" בהתאם למי שאני באמת ובהתאם למה שהזמן, החיים, החברה והאל (בכל שם שנקרא לו) השאירו לי ברוחב לבם "להיות"... מבלבל, לא?

 

חיטוט מהיר במילון יגלה לי כי מגוון תרבויות ושפות מתייחסות לתופעה:

טוֹרְשלוּספָּניק – היא אשכרה מילה בגרמנית שמתארת את "הפחד מהתמעטות ההזדמנויות ככל שמתבגרים". מילולית: הבהלה מפני סגירת השער.

פָּארֵבּוֹס – (יוונית עתיקה) – לעבור את שלב הפריחה בחיים.

קַחַלַ (ערבית) – להפוך למבוגר שמרן ומקובע. מילולית: "להתייבש".

 

אוף.

 

טוב, די להתבכיין, סיכמנו שזה גם חיובי! הלאה, ממשיכים -

ההוגה אברהם השל כנראה לא היה בהופעה של א.בנאי בזאפה והגיע שעתיים לפני שהתחילה כדי לתפוס מקום בשולחן (משותף!) ולשלם 60 שקל על צלוחית של כרובית בטחינה, אבל הוא עדיין יסתור אותו ויגיד שהזמן עצמו בכלל לא "נוסע". לא לא אומר השל. הזמן לא "עובר" (כמו שאנחנו אוהבים להגיד) בזמן שאנחנו אלו שיציבים בזוגיות הזו - להפך: אנחנו אלו שנעים על פניו. הוא תמיד שם. יציב, איתן. סטטי ולא מתחשב. אחח הזמן הזה... עבר-הווה-עתיד. הזמנים האלה היו פה לפנינו ויהיו גם אחרינו. מצליחים לחוש את זה? מטרתנו היא רק לטייל בם, כמו במבוך. למצוא את השבילים הנכונים, לייחד ולקדש רגעים וזמנים מיוחדים.

 

ובחזרה למציאות - יש מוזיקאים פה בקהל? אולי תוכלו להזדהות - שכן הנקודה הזו, הזמן הזה, הגיל הזה, שנות ה20 המאוחרות (מאוד), מרגישים לי כמו רגעי ההמתנה המוזרים האלה בין סאונד-צ'ק לבין ההופעה עצמה: כבר עליתי על הבמה, שרתי למיקרופון, אבל אף אחד לא היה בקהל. רגע, זה כבר חלק מההופעה? זה כבר קורה? זה התחיל? מותר לזייף? או שזה רק חימום? באלאנס? "אחת אחת, איי איי" – שומע? אני מאוזן? אני מבין שאני לא בחדר חזרות. אני במועדון עצמו, לבוש יפה, אבל אף אחד עוד לא הגיע חוץ מהברמן. הלו? יש עוד זמן לבדוק את רשימת השירים? יש כמה שהייתי רוצה אולי לשנות...

נער תמים על הבמה הגדולה, בין השמשות. עוד רגע זה מתחיל, עוד רגע שבת, או שאולי הוא כבר בהדרן? הזמן יגיד, אני מקווה... לרוב הוא די ביישן.

 

בתמונה: מהרגעים האלה, שבהם לזמן אין שום ערך. הוא פשוט נח, לצדי. כן ירבו.

 

שבת של שלום לכולם.

פסקול למחשבה

אהוד בנאי - סטארטר

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload