חלומות

25.12.2015

 אני חולם מלא חלומות בלילה.

 

אוקי, אני יודע ש-כ-ו-ל-ם חולמים מלא חלומות בלילה. העניין הוא שאני זוכר את כולם בבוקר. באמת.

תודה לאל אני ישן טוב, אבל ברגע שאני קם, יש לי עסק עם מספר לא מבוטל של חלומות, שלפחות בתחילת היום, אני זוכר את כולם לפרטי פרטים; רובם ככולם הזויים כמו שרק חלומות יכולים להיות והם מתרוצצים הלוך ושוב במהירות בתוך המוח.

 

זה מתחיל מהחלום הילדותי הקלאסי על נפילה מגבוה, חלומות על חיות וחיוכים, על אנשים מהעבר בסיטואציות מההווה, על אנשים מהווה בסיטואציות מהעתיד, חלומות על כיבושים והצלחות, על חששות ופחדים ועל סתם דברים מוזרים -  בכולם מחפש היגיון. כנראה שתמיד יש ותמיד אין. ואני תמיד רציתי לחשוב שכשהגוף ישן אז הוא באמת ישן. כלום. ריק. טעיתי.

 

אז אם בחלומות עסקינן, הדבר מזכיר לי סיפור קצר אך מאוד מפורסם על חלום גדול. כל כך מפורסם שאומרים שהוא קרה באמת. כל כך מפורסם שכמעט כל תרבות אנושית לקחה עליו בעלות בתקופה כזו או אחרת. אני בכל אופן, בנוהל, אתן את הגרסה שלי.

ומעשה שהיה כך היה:

 

בעיר אחת, באזור הקריות, במרחק עצום ורב מירושלים, התגורר ברנש עני בשם אייזיק, לו משפחה גדולה ובית קטן. כל חייו אייזיק התפלל לכך שיהיה לו כסף לפרנס את משפחתו בכבוד כדי לא להיות תלוי באחרים.

לילה אחד, חלם אייזיק חלום. ובחלום הודיעו לו ללא שום צל של ספק, שבירושלים הבירה, מתחת לגשר המיתרים, ליד תחנת האוטובוס שמובילה לבאר שבע, נמצא אוצר כל כך גדול של זהב ויהלומים, שאי אפשר בכלל להעריך את ערכו.

החלום היה כה מציאותי וליבו של אייזיק התרחב רק בשם המחשבה כי בעיות הפרנסה שלו עומדות להיעלם כאשר ימצא את האוצר מתחת לגשר. אייזיק החליט תכף ומיד, שעם ציוץ הציפורים, ייקח עמו כיכר לחם וגביע אשל ויתחיל את המסע המפרך לירושלים, דרך כביש 1, שנמצא כידוע תמיד בשיפוצים. לאחר שבועות ארוכים ומפרכים בדרכים, בתנאים לא תנאים, הגיע לבסוף לירושלים הבירה.

 

עוד טרם השיב נפשו מתלאות הדרך, התגלה מול אייזיק גשר המיתרים. חיוכו הגדול נמס מפניו כאשר הבין שלא יוכל פשוט לחפור בור בכניסה לירושלים מבלי שייעצר, בהתחשב במצב הביטחוני הנפיץ בעיר.

איציק חיכה ללילה.

ובאמצע הלילה, כאשר כל הרוכלים והמחבלים ישנים את שנתם המתוקה, הגיע מתחת גשר המיתרים והחל לחפור בתשוקה ובכל הכוח שנשאר לו בידיו החלשות. לפתע, הבחין בו חייל סיור שבוז והוא צעק לעברו: "היי! אתה שם! מה אתה עושה?!?". איציק נתקף פחד ולא ידע מה לעשות, שכן למרות שידוע כי החייל חבר בצבא המוסרי בעולם, הוא לבטח לא יעמוד בפיתוי ויגנוב את האוצר היקר לעצמו! הוא עצר את החפירה והחליט לשתף את החייל בדבר חלומו, להציע לו לחפור בכוחות משותפים ולחלוק אתו את האוצר הגדול. פרץ החייל בצחוק גדול: "תאמין לי בחור, אתה טמבל. לא רק טמבל, גם פתי. מי עושה כזו דרך ארוכה עד לירושלים כדי לחפור בור באדמה בגלל חלום שחלם בלילה??

הרי אפילו אני חלמתי אמש חלום, בו בת קול צעקה לי באוזן שאוצר ענק נמצא מתחת לכיריים של בחור בשם אייזיק שגר בקריות ברחוב כזה וכזה בבית כזה וכזה. ונראה לך שנסעתי עד לשם בשביל זה?!? ואתה פתי... עד לירושלים הגעת.

ובעוד החייל מספר את סיפורו, הזדקר לפתע אייזיק. הוא שמע את החייל מזכיר את שמו, עיר מגוריו ורחובו ומתאר במדויק את ביתו. שם הוא אמר > נמצא האוצר!

 

מיד שב אייזיק לביתו בקריות, חפר מתחת לכיריים, שם מצא אוצר עצום של זהב ויהלומים.

עם חיוך ענק על השפתיים הוא אמר לעצמו: "עכשיו אני יודע; האוצר היה אצלי בבית מההתחלה. אך כדי לדעת זאת, הייתי צריך להגיע עד ירושלים!"

 

האמת? גם אני מרגיש כמו אייזיק לפעמים. כדי למצוא את ה"אוצר" הזה, שעבור כל אדם הוא עניין אחר, אני נוסע לאחרונה לא מעט על קו גבעתיים-ירושלים. קו פיזי, קו רוחני.

תחנה אחרונה > הנשמה שלי. מאחור משאיר עיר מתכת, מלפני הדרך מתמשכת.

 

ולפעמים אני מבין, רק אחרי שאני חוזר הביתה, שהאוצר כולו נמצא אצלי והייתי רק צריך שמישהו יזכיר לי זאת. כמו אייזיק. אך מודה שאני לא תמיד זורם עם הסיום והמשל הקיצ'יים-משהו של הסיפור, שכן לפעמים נדמה כי האוצר הזה באמת נמצא במרחק רב ממני ויש לחפור עמוק ולהתאמץ כדי לגלות אותו... מבולבלים? גם אני.

מה שכן, כדי לדעת מתי הוא קרוב ומתי רחוק > חובה להמשיך לנסוע, חובה לצאת, חובה  לזוז - לירושלים, או לכל מקום אחר ולחפש את אותו חייל שבוז  - שכן הוא לבטח יעמיד אותי במקום ויגיד לי איפה האוצר, או לפחות ישלח אותי הביתה לישון. ולחלום.

פסקול למחשבה

Coldplay - Don't Panic

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload