לנשום - על חינוך לרוחניות

8.1.2016

 אתחיל הפעם מהסוף -

 

בתמונה: ילדים בני 4 בתנוחת עובר. אנסח אחרת: זאטוטים בני 4 עושים יוגה, בגן ילדים רגיל בישראל, על בסיס קבוע; ותאמינו או לא – הם ממש מבסוטים מזה. הם מתרגלים בטבעיות, לא מתלוננים, בשקט מופתי ובצורה כל כך בוגרת שלרגע חשבתי שאני מבקר בגן ילדים ברישיקש.

הסיבה שהגן הזה מיוחד במיוחד היא שהתרגול לא נועד כדי "לנטרל" ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז (נשבע שמשתמשים במושג הזה) כמו בלא מעט גנים אחרים, אלא כדי שיכירו טוב יותר את גופם, יפתחו הקשבה, שקט והתבוננות פנימיים ויצליחו להתמודד עם רגשות ותחושות במטרה לפתח רגישות והכלה של האחר. בום.

 

מוגזם לא? אז זהו, שלא. די בסיסי והכרחי כשחושבים על המין האנושי.

וילדים הם כל כך פשוטים לפעמים. אפשר להבין דרכם הרבה יותר טוב את נפש האדם וצרכיה, כי למרות כל השינויים הטכנולוגיים וכל הדרעק – בסוף? הלב שלנו פועם בדיוק באותו הקצב כמו של אבות אבותינו.

את הכוח הזה, השריר הזה, שמביט פנימה, שחוקר רגשות, שאמפתי לאחר, שמודע לגופו, צריך לפתח מגיל צעיר מאוד בדיוק כמו שאנו מלמדים ומפתחים שפת דיבור וכתיבה; שכן בדיוק כמו בלימודי שפה, ככל שמתחילים מאוחר יותר, כך זה נהיה יותר קשה...

 

אני הולך לשלוף בזהירות מרבית את המושג "רוחניות", שמסתמן כפשוט גרוע. וטעון מדי. כמושג לפחות. מה הוא בעצם אומר? פיליפ שלדרק ניסח יפה: "רוחניות היא אחד מהנושאים שכולם טוענים שהם מבינים אותו עד שהם נדרשים להגדירו" אז בואו ניקח נשימה ונשתמש רגע במושג הזה בצורה נקייה. במחילה. בזהירות.

 

בשנים האחרונות השפה ה"רוחנית" נמצאת יותר ויותר בחיי היום יום של המבוגרים: אישיות רוחנית, צרכים רוחניים, רוחניקים, צמיחה \ מסע \ חיבור \ חיפוש \ משמעות \ הוליסטיות \ פנימיות.... וכו' וכו' אם במסגרת חברתית ואפילו ברפואה (משלימה). במתנ"ס נקטלג את זה כהעשרה "ניו-אייג'ית'", בבית הכנסת כדבר "דתי" ובחינוך אף ניתן עוד כותרות מלומדות כמו: לימוד חוויתי-רגשי, מיינדפולנס (קשיבות), פסיכולוגיה חיובית, מיומנויות גוף\נפש > או כל מיני מילים גבוהות אחרות, חלקן בלעז (שנרגיש חכמים), שמתארות לדעתי הצנועה את אותה התנועה הנפשית שמתנקזת לצורך דומה אצל כולם.

 

אז יודעים מה? נגיד וכל בני ה4 בישראל מתרגלים יוגה או כל פרקטיקה "רוחנית" אחרת - יו ניים איט, כן? ונגיד שגם בני ה6 ובני ה7 אלף בית אלף בית. מה קורה אחר כך? בחטיבה? בתיכון? למה צריך להרחיק אחרי הצבא אלפי קילומטרים כדי לתרגל פרקטיקות כאלה בפעם הראשונה? ולמה אני כמעט מובך לכתוב על הנושא הזה בלי שיחשדו בי ש.... שמה? מה זה יכול להגיד עלי? הרגשה מוזרה. לא טבעית. לא כך זה צריך להיות.

 

שר החינוך נ.בנט הציב את היעד המרכזי שלו: "יותר תלמידים ייגשו לבגרות 5 יחידות במתמטיקה כדי לייצר יותר מהנדסים בעתיד". אנבליביבל!

לא שיש לי בעיה עם מתמטיקה (תכלס יש לי), ואין לי בעיה עם מהנדסים (באמת שאין לי), אבל האם זוהי מטרת העל? האם זה מה שהכי חשוב?

ואולי זה בעצם ברור - מתמטיקה זה מדיד. מבחנים ריאליים זה מדיד. גם מבחני שינון בהיסטוריה זה מדיד, הרי כך נוכל להעריך את המורים ואת בתי הספר ואת המפקחות ואת היועצים. ואיך נעריך רגישות? אמפתיה? אחריות? הכרת הטוב? צניעות? התמודדות עם מוות ואובדן? מודה, קשה ביותר.

(מכירים את הבדיחה שאומרת שההבדל בין תלמיד טוב לתלמיד רע, הוא שתלמיד טוב שוכח את החומר יום אחרי הבחינה ותלמיד רע שוכח את החומר יום לפני הבחינה...?)

 

החינוך המערבי משועבד לצרכי המשק. ונועד להכשיר את הנער\ה להיות:

 א. חיילים טובים. ב. עובדים חיוניים במשק.

וואלק אני בספק אם משהו מהדברים שחוויתי במערכת החינוך הפורמאלית, בייחוד בתיכון, באים לידי ביטוי היום בחיים שלי. אולי חוץ מזה שהייתי מבריז משם רוב הזמן והולך לצופים. שם באמת קיבלתי כלים לחיים....

וזה בסדר להיות חייל טוב וגם עובד חיוני – אבל ההרגשה שחסר שם, במיוחד בחטיבה ובתיכון הרבה כלים לחיים, שהם לצערנו פחות מדידים אבל חיוניים לא פחות.

 

איזה מקום יש בכיתות הגבוהות ליופי, אסתטיקה ומסתורין? לאומנות, מוזיקה, שירה שלא במסגרת מגמה מדידה לבגרות? איזה מקום יש לדבר על אמונה? הצורך לתת לתלמידים מרחב לדבר על אמונה ורוח לאו דווקא ממקום דתי (כן, יש כזה דבר – תסתכלו רגע פנימה).

 

ד"ר אורן ארגז, אדם חכם, טוען שמה שאנחנו מגדירים חינוך > הוא החינוך.

וחינוך הוא מסורת. ומסורת היא אוסף של מנהגים – כמעט מקריים, מתוך הרגל ולא בהכרח מתוך מחשבה מחודשת. ואני אוסיף שעכשיו 2016 גאד דאמיט. והכל בגוגל. אני לא צריך את המורה להיסטוריה שתכתיב לי מהן הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים. זה בידי...

 

לא, לא צריך להרחיק לפינלנד - אני יודע שקיימות יוזמות מדהימות בארץ. יצא לי לבקר בכמה מהן לאחרונה – ביה"ס יסודיים שמכוונים ללמידה ערכית ולא ללמידה הישגית, שבעד מצוינות בה כל ילד מצטיין במה שהוא טוב בו, שמלמדים לפי נושאים ולא לפי מקצועות (לדוגמה: חודש בנושא הודו עם נגיעה ב:יוגה, בישול, ריקוד, סאנקסקריט, גיאוגרפיה מקומית ועוד), מכינות קדם צבאיות שלא מחנכות לכך שכולם יהיו "מנהיגים" חזקים – אלא מספיק שיהיו "שליחים", כיתות נמוכות בהן הילד רק נעזר במורה כדי לכתוב את ספר הלימוד בהיסטוריה בעצמו בצורה יצירתית, תיכונים שעוצרים במהלך היום להתוועדות ("פ‏ אַרבר ‏ענגען") של לימוד, שיתוף ושירה.... ולא, הם לא נבחנים על זה.

 

ולסיום, בחזרה לצוציקים מהתמונה – אבא של ילדה מהגן שמתרגלת באופן קבוע, סיפר שיום אחד הם הלכו לבדיקה אצל רופא המשפחה שביקש מהילדה לנשום עמוק בעודה יושבת על מיטת הטיפול. בטבעיות גמורה וללא היסוס, הילדה (בת 4), הצמידה אגודליה לאצבע המורה בכל יד, הניחה את פרקי כפות הידיים על הירכיים, עצמה עיניים ונשמה עמוק עמוק.... אין קץ לילדות.

 

"רוחניות" בלטינית = SPIRITUS > נובעת מהשורשSPIRARE  = לנשום...

ובפעם האחרונה שבדקתי, מצאתי שלנשום זה חשוב. גם אם אין על זה מבחן.

 

פסקול למחשבה

איפה הילד - איפה הרוח

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload