אני, הם, אנחנו

12.2.2016

 -אני-

לפעמים אני מוצא עצמי במעין דואליות מוזרה - מצד אחד אני מרגיש שבכוחי "לכבוש את העולם", ומצד שני, באותה מידה בדיוק, אני רוצה ללכת לישון.

אני אקטיביסט וישנוניסט, פעיל ומתפעל. זה ביני לבין עצמי וזה תמיד יותר מדי או לא מספיק. הכוחות האלה מותחים אותי כבמשיכת חבל ואני נע ונד בניהם כשנראה שכל צד רוצה לנצח. עם השנים, כשאני מתעצב ומתייצב, אני מנסה להבין מה יש בי יותר – יצר כיבוש? ישנוניות? מעין כובש מנומנם? יצור ישנוני אך אסרטיבי? האם השילוב אפשרי? ובאיזה מינון זה באמת "אני"? או ה"אני" שאני רוצה להיות?

המוזיקאי מיילס דייויס אמר: "זה לוקח זמן להישמע כמו עצמך". אתן לו את הקרדיט, ולעצמי את הזמן להבין.

 

-הם-

מחשבות על גילויים והתעצבות פנימיים, הייתה מלווה גם במחשבה על הפידבקים שאני מקבל מהחברה מסביב; שכן יש האומרים שאדם לרוב לא בוחר להתנהג כמו ש*הוא* רואה עצמו, ולא כמו ש*אחרים* רואים אותו, אלא מתנהג כמו ש*הוא* חושב ש*אחרים* רואים אותו. המתח בין התזוזות וההשתנויות הפרטיות שלי אל מול מראות חברתיות והצורך החברתי בליווי צמוד מהן - הביאו אותי להיזכר בסיפור הבא:

 

מספרים על אחד שחשב שהוא גרגר תירס ואושפז בבית משוגעים.

הרופאים ניסו יום יום לשכנעו כי הוא בן אדם כמו כולם, אבל בכל פעם ששאלו אותו מה הוא, הוא ענה: "אני גרגר תירס". עברו שבועות וחודשים וכלום לא השתנה. האדם היה בטוח כי הוא גרגר של תירס! רק לאחר שנה של עבודה פסיכולוגית אינטנסיבית, הצליחו הרופאים לשכנעו כי הוא בן אדם רגיל, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר שעזב, הוא שב בבהלה חזרה אל המרפאה. "מה קרה?! למה חזרת?!" שאלו הרופאים בדאגה. "ראיתי בדרך תרנגולת" אמר, "ופחדתי שהיא תאכל אותי".

"אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל תרנגולת", הרגיעו אותו הרופאים. "אני יודע", השיב. "אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת".

 

-אנחנו-

כשאני מדבר עם חברים אנחנו לעתים מגיעים למסקנה: "ואוו, איך היינו טיפשים ותמימים פעם"... באיזו מן התרפקות ממותקת. עכשיו בסדר, זה חמוד והכול וחלק מהחיים ואני מקבל זאת באהבה, אבל אני חושב את המחשבות האלה גם על 10 ימים אחורה ולפעמים גם על יום אתמול. מטריד. בתכלס עם העבר אין לי בעיה; יותר מסקרן אותי העתיד – מה אנחנו לא יודעים עכשיו על עצמנו ועל מציאות העולם ש"נדע" מחר או עוד שנה? מה רואים ומרגישים הסובבים אותנו, המנוסים והמבוגרים, שעוד לא ראינו והרגשנו? האם בסוף נבין מה אנחנו יותר – כובשי עולמות או ישנוניים כרוניים? והאם זו סוגיה שניקח אתנו עד סוף הימים?

 

אסיים עם הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, שהבריק פעם במשל באותו ההקשר:

שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני. הוא מהנהן לעברם בראשו ואומר בקולו הנמוך והסמכותי: "בוקר טוב, בחורים. איך המים?" שני הדגים הצעירים לא מתייחסים וממשיכים לשחות כמה זמן, עד שלבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"

פסקול למחשבה

Midlake - Van Occupanther

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload