בורא, בורר ומסנן

4.3.2016

חצי שנה גרתי בקיבוץ דורות שנמצא במועצה אזורית שער הנגב, עם בני ובנות גרעין הנח"ל "שיבר". עברו מאז יותר מעשר שנים, הייתי צעיר ותמים (תכלס עד היום), אך כבר אז היה לי ברור שזו אחת החוויות המשמעותיות והלא שגרתיות שאחווה בחיים.

 

קצרה היריעה מלהכיל את כל החוויות וההרפתקאות המופלאות\מוזרות של קבוצת נערים ונערות עירוניים בני 18 בקיבוץ, מלאי רוח נעורים, רגע אחרי סוף התיכון; אך כן אדגיש חוויה אחת, לה אין לצערי תחליף בעיר, אליה אני עדיין מרגיש כיסופים גדולים – וזוהי העבודה בשדות.

 

בזמן שחברי הגרעין שובצו לעבודות ברפת, בנגרייה, במפעל או בבית החינוך, שובצנו חברי אלון עצי פרי (עם שם כזה אפשר לעבוד במקום אחר?) ואנוכי בענף גידולי השדה, בצוות "השקיה", נמצאים בהיררכיה קצת מעל ברזי המים וקצת מתחת לפועלים התאילנדים ששמחו לתת לנו הוראות עבודה כל זמן שיכלו. יום ביומו היינו מעירים את חברי הגרעין בבוקר, מתייצבים ב6:30 במשרד לקפה ובאפלות, יוצאים רכובים להזיז ולפרוס ממטרות בשמש או בגשם וחוזרים בערב כשכולם כבר מזמן נמצאים בדירה אחרי העבודה. אבל בסוף? היינו מבסוטים.

 

למרות שהתנאים הפיזיים היו יחסית קשים, משהו באותנטיות של עבודת האדמה, מרגש אותי עד היום: דממת השדה, מרחבים פתוחים, ריח רגבים רטובים, בוץ, "עבודת כפיים" במובן הכי שורשי שלה; זריעה >השקיה > צמיחה > איסוף - בריאה... מעגל חיים שלם מול עינינו. ואנחנו חלק ממנו.

האמת? הכול שטויות. בסוף הכי כיף היה לנהוג בטרקטורים (בתמונה)... לכל טרקטור שם ואופי, ויחס מכובד כמעט כמו לבני אדם ("איפה הג'ון-דיר היום?" "במוסך". "אוי, מסכן").

 

וזו עדיין 2004, תקופת הקטיף, ואני יושב כאורח נלהב לצד הנהג, על כיסא קומביין הגזר הענק. רעש המנוע חזק אך הוא לא מפריע להתרגשות העצומה בלראות את הגזרים הכתומים נקטפים במהירות האור מן האדמה. כעת מנוחה, איסוף נוסף, ואז – סינון. סלקציה אוטומטית. רק הגזרים היפים נשארים.

ולאן הולכים הגזרים המכוערים? בעלי המומים? הפגומים? אלא שבצבע ה"לא נכון"? הם לא בהכרח נזרקים, אך הם לבטח הולכים למקום בו השמש לא זורחת, אף אחד לא יתגאה בם, יראה או ידע על מעלותיהם וכמובן לא יהיה להם ייצוג הולם ברשתות החברתיות של גידולי השדה.

 

ובזמן שהגב העירוני שלי מתחיל לכאוב משום רעידות הקומביין הבלתי פוסקות, אני ממשיך להביט בעונג במפלצת הקוטפת במהירות וחושב במקביל על תהליכים דומים בחיים – זריעה... השקיה... איסוף... והדברים שסיננתי ו\או מנסה לסנן בחיי – מחשבות, אהבות, צרות, אירועים וחלומות; כמו הגזרים, עדיין נמצאים שם, לא נעלמים כל כך מהר גם אם אני לא חושף אותם לאור השמש וחשכת הרשת; אולי יגיעו לתת המודע, אולי לפחיות השימורים; לעומק הנפש, או לשקיות המצוננים האלגנטיות שבמקפיא.

 

ובכלל, העובדה שאני מבלה את רוב זמני ב2016 באור פלורסנט ופחות באור שמש טבעי, גורמת לי לחשוב שבאותה המהירות בה הסתננתי לעולם החקלאות האנאלוגי, כך סוננתי בחזרה אל העולם הדיגיטלי מרופד. כאב הגב הוא אותו כאב, רק הכיסא אחר.

 

עכשיו כשאני נזכר בערגה בתקופת הקיבוץ והשדות, אני מודה שאני חושב פחות על גזרים ויותר על שירים. ואז, כרגיל, יהודה עמיחי. הוא תמיד מופיע ברגע הנכון. כמו אל שקי גזר עמוסי פריטים, מרחוק נראים זהים, אך מקרוב, כמו שכבר הבנו, מכילים כל אחד עולם ומלואו, עמיחי ניגש למקורות (שהרבה פעמים אני מרגיש שמתכתבים עם עולם החקלאות), והוא ביקורתי, בררן, בודק, מריח, זורע, מזיע, משקה וקוצר, בורר ומסנן, בורא עולמות חדשים:

   

סיננתי/יהודה עמיחי

 

סִנַּנְתִּי מִתּוֹךְ מְגִלַּת אֶסְתֵּר אֶת מִשְׁקַע 

הַשִּׁמְחָה הַגַּסַּה וּמִתּוֹךְ סֵפֶר יִרְמְיָהוּ 

אֶת יִלְלַת הַכְּאֵב בַּמֵּעַיִם. וּמִתּוֹךְ 

שִׁיר הַשִּׁירִים אֶת הַחִיפּוּשֹ הָאֵין סוֹפִי 

אַחַר הָאַהֲבָה וּמִסֵּפֶר בְּרֵאשִׁית אֶת 

הַחֲלוֹמוֹת וְאֶת קַיִן וּמִתּוֹךְ קֹהֶלֶת אֶת 

הֵיֵּאוּשׁ וּמִתּוֹךְ סֶפֶר אִיּוֹב אֶת אִיּוֹב. 

וְהִדְבַּקְתִּי לִי מִן הַשְּׁאֵרֵיּוֹת סֶפֶר תַּנַ"ךְ חָדָשׁ. 

אֲנִי חַי מְצֹנְזָר וּמֹדְבָּק וּמֹגְבָּל וּבְשַלְוָה

 

 

שבת של שלום לכולם

פסקול למחשבה

אריק איינשטיין - אגדת דשא

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload