פוסט 30

13.5.2016

 

שלשום ציינתי את יום הולדתי ה30, יום מורכב שנע בין אבל יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות.

חייכתי לעצמי כשחשבתי על ההקבלה הזו לציון כניסתי לעשור חדש בחיים.

זיכרון ועצמאות. עצמאות וזיכרון. פעם, עכשיו, עתיד.

אני עובר על פני השנים, והן עוברות על פני, נחרטות. משתמש בהן כדי להגיע לאיזה דיוק; אך נראה שככל שאני מתקרב לדיוק > מושא החיפוש מתרחק. צעד שלי > שני צעדים שלו. "חכה רגע!" אני זועק. "דקה אני אצלך!" והוא ממשיך להתרחק. כמו טייס שמנמיך ומתיישר לנחיתה אך גלגליו לעולם לא נוגעים במסלול.

 

וגיל 30, כמו שהוא סיומת של תקופה הוא גם התחלה. והתחלות הן לעתים מורכבות.

דודה מאמריקה שיתפה אותי פעם בתפילה: "אלוהים, תן לי להתחיל מהאמצע"; תן לדלג מעל צירי הלידה, המבוכה והרעד, החשש והרתיעה. שלח אותי דיירקט למקום הטוב בכל תחומי החיים.

מסתבר שזה לא כזה פשוט. והתחלות הן תמיד חלק מהמשחק וחלק מהחיים, אך גם בהן כאמור, ישנה מורכבות: כמו הפעם הראשונה שקניתי אלבום מוזיקה (CD). זה היה בחנות "קרביץ" ז"ל ברחוב ויצמן בגבעתיים. הייתי בכיתה ד' וקניתי אלבום אוסף של להקת QUEEN רק בגלל השיר We Are The  Champions שנורא אהבתי. לא הכרתי אף שיר אחר שלהם, אבל היה לי ברור כבר אז שאת האלבום הזה אני אוהב ושטוב לי אתו. מנגד, בפעם הראשונה שקיבלתי מחבר את האלבום Dark Side Of The Moon של פינק פלויד בכיתה י' עם הבטחה שזה "יעיף לי את המוח", לקח לי ממש כמה האזנות ספורות כדי להחזיר לו את הדיסק ולהגיד: "שמע, לא הבנתי". הייתי צריך עוד כמה שנים כדי להבין. ואוו כמה שהבנתי.

ונזכר גם שבצבא קיבלתי ממכר מבוגר את הספר "פגישות עם אנשים מיוחדים" של הפילוסוף גורדייף, וגם הוא התחייב שזה ישפיע לי רבות על המוח. קראתי. לא הבנתי כלום. אחרי כמה שנים ניגשתי אליו שוב. קראתי. עדיין לא הבנתי כלום. כנראה שזה פשוט לא ילך בנינו.

 

וגם היום אני נע בחיים בין אותם רגשות. אותה הרגשה אותנטית-טבעית שהייתה לי סביב האלבום של Queen, לבין המתנה לפריחה מאוחרת שהייתה לי עבור הצד האפל של הירח, וכמובן החיבור הבלתי אפשרי עם גורדייף... זה לא אתה זה אני. לגמרי אני.

 

כל המחשבות האלה משמשות לי כדשן עשיר ומלא מינרלים לאדמה הרטובה בה אני מנסה לצמוח.

פתגם סיני אומר "הזמן הכי טוב לשתול עץ היה לפני 20 שנה. הזמן הבא הכי טוב הוא עכשיו."

וזה כנראה נכון. מה שלא שתלתי בעבר כנראה לא יתגלה היום כעץ מלא ענפים, אבל היי, יש לי במחסן דשן בכמות מסחרית. נשאר רק לשתול.

ואחרי הצמיחה הכול מסתעף, כמו ענפים, כמו צמחים מטפסים, לאלפי כיוונים. חלקם ממשיכים לטפס עד לחלון של השכנים וחלקם מתים בדרך. וכמו שכל עץ הוא אחר, ולכל ענף אופי משלו, כך גם במצב צבירה נוזל:

"נהרא נהרא ופשטיה" הוא ביטוי שבא להעניק לגיטימציה למנהגים שונים בהלכה היהודית. הביטוי מגיע מארמית בבלית ותרגומו הוא - "נהר נהר ומסלולו", כלומר כשם שלכל נהר מסלול זרימה משלו ואין בכך הפרעה למסלול זרימתו של הנהר האחר, כך יש מקום לשני מנהגים שונים במקביל, ואין בכך כל פסול. ואותי הביטוי הזה פוגש אל מול מנהגי אחרים, ומנהגים שלי עצמי, הרצון להצדיק ולתרץ, לכאן ולכאן, משם ולאן. לא לקטלג, לא להשתייך למגזר, לא להיכנס למגירה. "נהר נהר ומסלולו". לזרום.

 

בהזדמנות זו אודה לכל המברכים - לאלו ששלחו הודעה דקה אחרי הצפירה בבוקר, ולאלו שחיכו עד כניסת יום העצמאות. לאלו שהתקשרו וברכו בהרחבה, וגם לחברים וירטואליים שטרחו לכתוב "מזל טוב" על הקיר. אני מעריך את זה כי פשוט לא הייתם חייבים.

 

משאיר אתכם עם שיר אופטימי ויפה, מניע ומצמיח, שאותו אני משנן:

 

האדם דומה לציפור / ר' ישראל מסלנט

 

בכוחה של הציפור

לעלות מעלה מעלה

בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף.

ברגע שתפסיק להניע את כנפיה

הרי היא צונחת ונופלת.

אם אין האדם עולה מעלה מעלה

על כורחו הוא יורד מטה מטה.

 

בתמונה: כנראה כדי לרכך את המכה בהחלפת הקידומת, התברכתי בשבועיים האחרונים בהזדמנויות לנגן ולדבר קצת מול אחרים בטקסים קטנים ועם חברים, מה שלא זכיתי לעשות הרבה לאחרונה. אני מקווה שאלו תחושות ותמונות שילוו אותי גם בעשור הרביעי של חיי.

 

שבת שלום לכולם

פסקול למחשבה

טונה - רוק 30

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

 

 

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload