מרחבים

8.7.2016

השבוע צוינו 240 שנים וקיצים למסמך הכרזת העצמאות האמריקאית, שהוא מסמך שאימץ הקונגרס ב-4 ביולי 1776 בפילדלפיה,  המכריז כי שלוש עשרה המושבות האמריקניות, שנמצאו אז במלחמה מול בריטניה הגדולה, הן מעתה מדינות עצמאיות, ומתוקף כך כבר אינן חלק מהאימפריה הבריטית.

וגם אני חשבתי השבוע על "ארצות הברית של אמריקה" שעבורי היא מיוצגת ככביש אחד ארוך ומפותל...כי למרות שההיסטוריה התרבותית המערבית שלה התחילה כבר במאה ה15, בי צרובים בעיקר כבישים ודרכים, עצומים ורחבים, ספוגים אבק וגשם, מנגינות, אגדות וזיכרונות רבים, אולי בכמות כזו שאי אפשר אפילו למנות.
 
השבוע נזכרתי ב25 אלפי הקילומטרים שנסעתי במשך 3 חודשים, עם שני חברים טובים ורכב שברולט אחד, אי שם ב2008, בטיול מחוף לחוף לחוף לחוף בארה"ב.
בין אינספור מפגשים והרפתקאות, שבאמת קצרה עבורם היריעה, מצאתי מערכות היחסים מרתקות בין גלגל לכביש, בין נוסע ונהג, בין חברים, בין עבר להווה, אמת ובדיה, בין דרכים סלולות לאלו שעוד לא, ובעיקר - בין אדם וטבע - אדם ומרחב.

 

א"ד גורדון כתב נפלא על מערכת היחסים שבין אדם לטבע:
"עתה כמעט שלא נשאר לי אלא הטבע... מה גרם לכך? קשה להגיד. יותר מדי אני מבקש את האדם, את הנפש. אני מבקש לב דופק, נפש חיה. הייתי חפץ כי בני האדם ימשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם, וגדולים ביחסם זה לזה.
אני דורש כי בני האדם יהיו טבעיים, אמיתיים, ככל אשר בטבע. בטבע אין גדול וקטן. שם הכול גדול, הכול אמת. בטבע אין יודע מי גדול ממי: הכוכב או התולעת.
ואת זה אינני מוצא, לא בעצמי ולא באחרים. רק בתוך הטבע אני מוצא את זה, וכשאני בתוך הטבע, אני מוצא את זה גם בעצמי. שם אני גדול ככוכב וכתולעת.
אבל איזה נשמה מוזרה נתן בי אלוהים, שהיא נמשכת דווקא אל האדם, אל נפש האדם, נמשכת ונכווה או נקפאת מקור. יש שנדמה לך: הנה האדם, הנה הנפש. אבל די בדיבור אחד, במלה אחת, במבט אחד, בתנועה אחת, ואתה רואה תהום בין נפשך ובין הנפש ההיא. ואתה נופל לתוך התהום, נופל ונשבר כחרס הנשבר."
(מתוך: א"ד גורדון, "מכתבים ורשימות", עמ' 59)

ועכשיו אני על כביש 6, מצפין, נוסע עם ומרגיש בלי. עם הרוח בפנים וחומת הפרדה מצד ימין, אני מדמיין כבישים שלא נגמרים ומלצריות מבוגרות בדיינרים אמריקאיים, מזיעות עצמן לפנקייק בתחנות דלק נשכחות באריזונה.
ואז... ואז... ואז אני מתעורר מהחלום, עם המשפט האלמותי: "תודה שקנית בYellow"...
אבל האמת שגם פה משמעותי, שכן לשמחתי אני מטייל בין מחנות קיץ של המוני בני ובנות נוער, נוטשי מזגנים ומטענים, חובבי סנדות, חבלים ואהבות ראשונות, שהעדיפו לבלות בעצמם כמה ימים ביער, בטבע, בחוץ, ביחד.

וגם אהוד בנאי, יקיר המערכת, סיפר על המרחק הפיזי ומהותי בין ה"דרך" הארצישראלית, ל"דרך" האמריקאית:

"שנינו, גם אני וגם מאיר אריאל, אהבנו בלוז. בשירי בלוז אמריקאים יש הרבה שירי דרך, כי גם יש הרבה דרך לכתוב עליה שיר. אצלנו כשאתה רוצה לכתוב שיר על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, הוא תוך שעה ורבע נגמר לך... פרדס חנה-כרכור תוך עשר דקות נגמר....
אבל מה שיש לנו כאן ואין לאמריקאים, הוא מרחב זמן.
בעזרת המקורות והשורשים שלנו אנחנו יכולים לנסוע בזמן גם שלושת אלפי שנים, ואפילו יותר, אחורה. וגם קדימה. וזה כנראה סוד הקסם של הבלוז הכנעני".

בתמונה: בדרכים. כביש 90, בין דרום דקוטה לוואיומינג.


שבת שלום לכולם

 

פסקול למחשבה

Simon & Garfunkel - America

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload