רב-תרבותיות

19.8.2016

 

וכמו בשבועות האחרונים, גם היום הפייסבוק חוזר ומזכיר נשכחות מוזיקליות. והפעם – אחת החוויות הגדולות שהיו לנו כהרכב כשהופענו בעיר הבירה על החוף, אי שם בקיץ 2013 בחיפה.

לא ברור איך הגענו לשם, במיוחד כשכל הליינאפ של הערב היה מורכב מ4 אמנים כולל אותנו, דודו טסה ואברהם טל... בקיצור – במה ואנרגיה לא מהעולם הזה. תוכלו לנסות להבין דרך אלבום התמונות המצורף.

 

ובתקופה האחרונה, כשהפייסבוק מקפיץ הופעות וחוויות יצירתיות, אני חושב בכלל על יצירה ותרבות, ותרבות מתוך יצירה ויצירה מתוך תרבות. חושב על אותנטיות ורלוונטיות.

האסכולות בנושא מגוונות – החל מ"במזרח התיכון תעשה מוזיקה שמתאימה לאקלים" עד ל"העולם אחד, ומה שעובד עובד". וכמו בכל דבר, אני מנסה למצוא את עצמי על הספקטרום.

 

הרי מהי בעצם התרבות שלי? איזה מנגינות טקסטואליות זורמות בי?

האם היא מתבססת על פולק אמריקאי? שירי עם רוסיים? תלמוד ירושלמי? פרוגרסיב רוק אנגלי? פיוטים? שירי עם איריים? שירי ילדים ביידיש? ואולי הכול מהכול.

 

מעולם לא גידלתי עיזים בדבלין, ולא שתיתי תה ברחובות בריסטול או מנצ'סטר, לא חגגתי אצלי בבית מימונה, לא הייתה לי חנות ליקרים בטנסי ולא למדתי בישיבת הכותל. אז מה מהם "שלי"? לאן אני שייך או צריך "להרגיש" שייך? איך מכילים את כל האנרגיות השונות האלה? נראה לי שזו בחירה בין דיוק לפיזור. בין התעמקות להתרחבות.

אני לא זוכר של מי הציטוט (מישהו יודע?) שמדבר על נהר ארוך שעומקו מטר אחד, לעומת אגם קטן בעומק עשרות מטרים - אבל אני אוהב את הדימוי.

הבחירה היא באיזה מים לצלול.

 

ולפעמים המסורת היהודית, זו שלנו, היא כל כך לא סקסית שזה מקשה מאוד לאהוב אותה.

ובראי ההיסטוריה, אמנות ויהדות זה בכלל חיבור לא כל כך מרשים - הנוצרים עשו את זה בכנסיות הרבה יותר טוב מאתנו וגם דתות מיסיונריות אחרות הצליחו לשווק עצמם בצורה מעוררת כבוד. אולי בגלל זה אנחנו במיעוט עולמי...

 

אם כן, למה בכלל לעסוק בתרבות היהודית? במה שיש לנו כאן מתחת לאף?

ההוגה בן זמננו מרדכי קפלן, יטען כי ערכה של המסורת היהודית ליהודי המודרני אינו תלוי בקביעה שהיא נעלה יותר ממסורות אחרות. מסורות אלו אינן צריכות להיחשב ליריבותיה שכן הן אינן יכולות לשחק תפקיד בחיי העם היהודי, כשם שהמסורת היהודית אינה יכולה לשחק תפקיד בעמים וחברות אחרות.

כל מי שכותב יומן אישי (או בלוג אינטרנטי...) לא היה רוצה לראות אותו מושמד, אף שלא ניתן יהיה להשוות אותו ואת ערכו הספרותי וההיסטורי ליומנו של סמואל פפיס (או אנה פרנק...). הערך שרואה כותב היומן ביומנו נובע מכך שהוא *שלו*, שהוא חושף את ייחודיותו.

אם היא טובה, או רעה או בינונית מבחינה מוסרית, המסורת היהודית על גיבוריה, אירועיה, חוקיה, מאבקיה, הטרגדיות שלה, תבוסותיה, חלומותיה וערגותיה, היא חומר הגלם של חוויות ממשיות של העם.

(ערוך מתוך "יהדות דינמית", מרדכי קפלן, עמ' 261)

 

 

ולסיום, שאלו פעם את אהוד בנאי, שכותב כל כך הרבה על הגליל והמרחבים הירוקים, ונראה כאילו הוא תמיד נמצא על אוטובוס מזיע בדרך למקום אקזוטי כלשהו, איך מצא עצמו גר בסוף בלב רמת גן? הוא פתר את זה ב: "כנראה שאני רמת גני גלילי".

אחלה פתרון.

 

שבת שלום לכולם

פסקול למחשבה

Snow Clerks - Starline Enemy

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload