יבשת של ניגודים

14.10.2016

 

הודו היא יבשת של ניגודים. אפשר לראות את זה בכל מקום, ובכל תחומי החיים.

המתח הגבוה בין מסורתיות לקדמה, בין אותנטיות מקומית למערביות מקוממת, עיר וכפר, יוצר תופעות שיצאו להן מזמן מגדר הרגיל. למה אני מתכוון?

 

הם לא יעזו להשתמש בשקיות ניילון, רחמנא ליצלן, אפילו לא בכפר הכי מבודד, אלא רק בשקיות נייר, כאילו "קיימות" היא המילה הראשונה שילד לומד בהינדית. מצד שני לא ניתן למצוא כאן פח אשפה ברדיוס של קילומטרים (כשחושבים על זה – למה לזרוק לפח אם אין מי שיפנה?). כמו כן, אין להשיג בהודו נורות להט כמו של פעם - אך ורק נורות חסכוניות, ותמצאו אותן גם בבתים שעשויים מבוץ...

שירותים ציבוריים יש ב-כ-ל מקום, הרבה יותר ממקומות אחרים בעולם - נייר טואלט? אין סיכוי. ושוב, כשחושבים על זה – למה בעצם צריך? 

לנסוע בכבישים בהודו מרגיש כמו לשחק GTA בחיים האמתיים, אך למרות צפצופים מחרישי אוזניים ונסיעה מהירה מדי בעיקולים חדים, מתחת לכל יש הבנה עיוורת בין הנהגים, כאילו היו חברים בחונטת נהגים סודית ומתואמת – נותנים כבוד והתחשבות שהלוואי עלינו בארץ הקודש.

תלמידי בית הספר לבושים "טיפ-טופ", חנוטים בחולצה מכופתרת ועניבה מיושרת - זכר לשלטון הבריטי, אך לא יהססו לרגע לשבת על הרצפה ולאכול עם הידיים, זכר לשלטון קדמון יותר...

ריחות חזקים ונעימים של קטורת, יסמין ותבלינים מציפים כל חלקה טובה, והם מתערבבים בריח עשן מדורה חריף (שורפים את הזבל – זוכרים שאף אחד בכפרים לא מפנה?).

וכמובן, ילדים מלוכלכים (בסטנדרטים שלנו) ישנים מתחת לחנות מוצרי סלולר נוצצת עם שלט ענק: "Digital Life"...

 

מה עוד?

נכחתי השבוע בתפילה מסורתית, במנזר בודהיסטי, על קצה הר נידח ומבודד, כאשר לקרוא לאזור "כפר" יהיה מחמאה גדולה. באמת – חור. למרות זאת, בחוץ פגשתי נזיר טיבטי שגולש בטאבלט (חבוב, איך התארגנת על ווי-פיי פה?!), ובנזירה שלקחה הפסקה מהתפילה ויצאה כי האייפון שלה (!) בדיוק צלצל. באמת. כנראה שזה היה ממש חשוב...

ואם בבודהיזם הטיבטי עסקינן, ניתן לראות פה בכפרי הצפון לא מעט "דגלי תפילה טיבטיים" (בתמונה פה למטה + חבר שהתפלח), שהם דגלי בד מרובעים וצבעוניים, מחוברים בחבל. הדגלים תלויים (בהגזמה) בין פסגות הרי ההימלאיה, על מנת לברך את הארץ ולתת לרוח הגדולה הנושבת לסחוף את המילים הרשומות על הדגלים המתנפנפים. זה באמת רעיון מקסים, אבל על אף שהטיבטים הם הרבה יותר נקיים ומסודרים מההודים, לפעמים שאריות הדגלים התלויות ביערות ובכפרים נראות כמו חוף דוגית בכנרת אחרי יום העצמאות.

 

והחיות... פרות, תרנגולות, כבשים, קופים.... חלקן חופשיות, חלקן חצי חופשיות, ואני עדיין לא הבנתי את היחס של ההודים אל החיות. משהו בין הערצה לניצול, בין כבוד לזלזול. באמת שלא הבנתי.

עזריאל קרליבך, בספרו המפורסם "הודו – יומן דרכים", שמספר על ביקורו בהודו בשנות החמישים, כותב: "תחילה האמנתי כמקובל שההודים סוגדים לפרה. עתה אני מבין שלא היא. הם אינם סוגדים לאדם."

 

ואולי זה בעצם כל העניין. ואולי הכול מעבר לבינתנו. ואולי בגלל זה אני מת על המקום הזה.

 

נמסטה, שבת שלום וחגים שמחים ומשמעותיים לכולם.

פסקול למחשבה

Satyaa & Pari - Shiva Shambho

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload