עכשיו הדלקתי נר של שבת

27.1.2017

 

היום מציינים ברחבי העולם את יום השואה הבינ"ל, שתמיד מרגיש לי כמו אירוע של ילד מהכיתה שלא הזמינו אותי אליו. חברינו בגולה מציינים ביום זה את שחרור מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום, ובמספר מדינות אחרות מציינים ביום זה דווקא את שחרור אירופה המערבית וחלוקת גרמניה. בישראל מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בתאריך אחר - כ"ז בניסן כדי להדגיש את אתוס "היהודי הלוחם" סביב פרוץ מרד גטו ורשה, שלמעשה החל בערב פסח י"ד בניסן, וזה באמת בעייתי לערבב בין השניים בכל שנה.

הרבנות הראשית מסמנת את עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" לזכר נפטרים שיום מותם לא נודע, ובפרט קורבנות השואה, וזאת מסיבות מגוונות שאחת מהן היא שחודש ניסן הוא חודש שיש לשמוח בו ולא להסתבך עם מלא טקסים וצפירות מחרישות.

אני בתמורה (למרות שאף אחד לא שאל), חושב שזה תמיד מעניין מה כל תרבות ומגזר בוחרים להדגיש, ועוד יותר מעניין איך וכמה זה משפיע לבסוף על החברה; ובכלל, לא מבין איך לא הצלחנו להגיע לאיזו הסכמה עולמית בעניין הזה. תבואו קצת לקראתנו מה יש....

 

כמובן שאת אירועי המלחמה ההיא לא נצליח לעולם להבין ולעכל, ואני מתאמץ למצוא את חיבור אישי ברגעים קטנים של גבורה, של שמירה על אנושיות, בדברים שמשאירים אנשים בחיים. מצאתי קטע עדות שמדבר בדיוק על זה, קטע שממלא לי אוויר בריאות, ואני שמח לשתף אתכם ואתכן בו לקראת שבת:

 

"השתדלנו ליצור, לכל הפחות לרגעים אחדים, אווירה חגיגית, אווירה של קדושת השבת על ידי תפילה והדלקת נרות. מחברותינו שעסקו באריזת החבילות, קיבלנו נרות והדלקנו אותם בעיניים זולגות כבר בערב שבת השנייה להיותנו שם.

פה וגם במקומות אחרים, במשך ימי נדודינו, התפללה קבוצתנו בערב שבת כמנהג הקהילה הניאולוגית (יהדות הונגריה) בקול רם ובשירים כמו שהיינו נוהגות בעירנו - "נאג'י קאניז'א", לפני פרעות הנאצים.

אחיותינו מ-מארמארוש (חבל ארץ היסטורי שהשתייך לטרנסילבניה, היום רומניה) התאספו סביבנו והקשיבו בלחש וברגש אל שירנו היפים. במשך כל ימי נדודינו המעונים השתדלנו לקיים מצוות הדלקת נרות... כשרון הנשים להמציא שמן ופתילות להדלקת הנרות היה כמעין המתגבר... בכל זאת, היו עתים שלא הייתה אפשרות להשיג נרות. אז הדליקו נרות של שבת באופן סמלי:
בנובמבר שנת 1944, בליל שבת חשוך ומעורפל, הלכנו חמישה חמישה בשורות, כנהוג, לעבודת לילה של שתיים-עשרה שעות. מרות נפש הלכנו במלבושינו הקרועים, דרך קילומטרים של רפש וטיט, לבית חרושת של נשק. פתאום פתחה שכנה מתת-קרפטיה (פולין) ואמרה: 'עכשיו הדלקתי נר של שבת... הבטתי על שתי נורות החשמל ובירכתי עליהן.'"

 

(מתוך: האישה בשואה: אסופה תיעודית על גבורת האישה, חלק א, יהושע אייבשיץ (עורך), הוצאת זכור, תשמ"ז)

 

בתמונות שהן ממש לא אילוסטרציה:

- הדלקת נרות חנוכה בווסטרבוק, הולנד

- קבלת שבת במחנה בוכנוולד

- קבלת שבת בבית הבראה לילדים - גטו לודז'

 

שבת שלום לכולם

 

פסקול למחשבה

מאיר בנאי - עננו 

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload