בין שמיים לארץ

12.5.2017

בין שמיים לארץ, במצב מאוזן, כשהעפעפיים נפתחים ונסגרים, כמו מאותתים קוד מורס סודי לעננים, רגע לפני שצללתי במתיקות, העיר אותי קול עבה: "אמרתי לך שיש אלוהים לא?!"
"מֶנַש יא שמן, מה קשור עכשיו?" התעצבנתי.
"איך אתה עוד יכול להסביר את זה שממרחק כל כך גדול, השמש באה לי ככה בול על הלחי בטמפרטורה כל כך מדויקת??" הוא אמר, וניגב קצת רוק מיותר מהצד של השפתיים. זה תמיד קורה לו כשהוא מדבר בהתלהבות.

שכבנו על הדשא בגבעת נפתלי, מפת שבת לבנה פרוסה תחתינו, מלאה כתמים של רוטב עגבניות ויין אדום, והיא מפרידה בין הדשא החם והמגרד, לגב העירום שלנו. חזרנו לנוח. כשהשמש המשיכה במסעה מערבה והשאירה אותנו להצטמרר ברוח של חמש אחר הצהריים, נהיה קריר והבנו שזה הזמן לעזוב. תוך כדי קימה זרקתי לו בארסיות "איפה האלוהים שלך עכשיו..."

התחלנו ללכת משם, כבדים. התעצלתי לסגור את סנדלי השורש הישנות שלי כמו שצריך, וסנדל אחד כל הזמן השתחרר לי מהרגל כך שהייתי צריך להצמיד אותו חזק לאספלט ולגרור אותו בכזה רעש מרגיז. זה שיגע את מֶנַש.
צעדנו דרך הכביש ההיקפי, חולפים על פני סניף התנועה הישן, זה שלפני שלוש שנים איזה בן זונה אחד משבט הראל שרף אותו בטעות, אחרי שהשאיר במחסן תנור ספירלה פתוח כל הלילה ליד הגלילים של האָלְבָּד, וזה למרות שיש נוהל מ-א-ו-ד ברור מה צריך לעשות מי שעוזב את הסניף אחרון. ניסו להעביר אותנו זמנית לאיזה קרוואן נטוש, אבל הוא היה מסריח כל כך, כי פעם השתמשו בו כגן ילדים ואני לא אתפלא אם אותו בן זונה מהתנור ספירלה שכח שם פעם איזה קוטג' שהתקלקל.

 

לפני שהגענו לאשכול והתפצלנו כל אחד לביתו, שאלתי את מֶנַש אם הוא באמת חושב שיש אלוהים. הוא אמר שהוא לא באמת יודע, אבל רוצה להאמין שכן, ושזה נותן לו סיבה טובה לקום בבוקר. "זה והפרנצ' טוסט שאמא שלך מטגנת!!" צחקתי. הוא לא צחק, ואולי קצת נעלב לפני שניסה לדחוף אותי מהמדרכה לכביש ללא הצלחה. הוא כזה מגושם לפעמים.

ניערתי את הסנדלים מהרגליים בכניסה לבית ונכנסתי פנימה, מת מצמא. שרקתי חזק את השריקה המשפחתית כדי לדעת מי בבית, אבל אף אחד לא ענה. מוזר, עשר שנים אנחנו גרים פה, ותמיד יש מישהו בערב בבית. ניגשתי יחף למטבח והוצאתי בקבוק מים גדול שבגלגול הקודם שלו היה בקבוק קולה. המים היו לי כל כך מתוקים, שלרגע חשבתי שמישהו שפך בהם סוכר, או לפחות תרכיז של מיץ. נשכבתי בנחת על הספה הרכה בסלון ועצמתי עיניים. אחרי חצי שעה בערך התעוררתי, ושרקתי שוב את השריקה המשפחתית. דממה. עצבות נפלה עלי. אולי זה היה כי הבנתי שעדיין אין אף אחד בבית, או כי נהייתי ממש רעב והתעצלתי להכין משהו לאכול או אולי בכלל כי נזכרתי שמחר יש בצפר. אוף.
הנחתי את הראש על הכרית, ואחרי שבהיתי כמה דקות בתמונה הממוסגרת מעל הספה, של סבא שלי מחובק עם הרבצ"ר - נרדמתי שוב. עברו בטח עשרים דקות לפני שקפצתי בבהלה כשהדלת נפתחה בסערה ופסיעות כבדות נשמעו במסדרון. מי זה שם? אבא? חגי? אביבה? התחלתי להילחץ. אמנם לא היה פה במושב שום אירוע בטחוני כבר חמש שנים, אבל אבא תמיד אומר שצריך להיות ערניים כל הזמן. הרצתי בראש מלא סיטואציות ממש מוזרות שיכולות לקרות, והן ערפלו אותי לגמרי -  לברוח? לתקוף? להתקשר לעזרה? מה לעשות?!? בסוף הסתתרתי מאחורי הספה. אחרי כמה שניות של מתח נעמדתי על רגלי למשמע קול עבה: "נשארו מלא שניצלים וממולאים מהשבת חתן של אח שלי יהודה, וחשבתי שתהיה רעב אז הבאתי לך כמה - רוצה?" הוא אמר, וניגב קצת רוק מיותר מהצד של השפתיים. זה תמיד קורה לו כשהוא מדבר בהתלהבות.

"יש אלוהים", חשבתי לעצמי.

“Divine Providence” Oil Painting - Cecil Puvathingal 

פסקול למחשבה

Mark Orton - Their Pie

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  


 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload