בבקשה לנקות את החדר

30.6.2017

מתעוררת. מעלה את גֵירָת העצב הקבועה שלי – וחוזרת לטמון את הראש בְחוּ"ל.

גופי מזכיר לי שבלילה רקדנו כמו סוכריות קופצות; אבל עכשיו אנחנו דוממים. הוא לידי, ישן ללא חולצה, ופניו המזוקנות מונחות ברכות על ציפית לבנה ומתוחה. אני בוהה בו, ומאזינה בקשב רב לצליל הפריך של זקנו משתפשף בכרית כאשר הוא מחליף בה צד.

שלושה ימים אחרי שנשבענו האחת לשני לחיות ביחד לעד, לא לאכול חיות בבית, להוריד את השעון מתי שרק אפשר ולהיות מנומסים, מצאנו את עצמנו בחדר בגודל של ארבעה עשר מטרים רבועים עם וילונות ענק שיורדים מגובה התקרה, שטיח אפור מקיר לקיר, טלוויזיה בשפה זרה ופינת קפה.    

 

קיוויתי שבשלב הזה כבר אהיה שלמה עם עצמי, עם הקשר שלנו, עם הידיעה שזהו האיש

שלי; אבל כמו שפּוֹלה הלכה בהכנעה אחרי הזָקֶן שלה לחיות במדבר, גם אני הייתי רק תיירת בנפשו. הוא ידע את זה. ועוד איך הוא ידע את זה. זה לא הפריע לו לישון בנחת ולהמשיך להחליף מדי פעם את הצד של פניו על הכרית.

 

מהחדר הסמוך התחיל להרעיש שואב אבק תעשייתי. זו בטח החדרנית שעוברת עכשיו מחדר לחדר. אני מניחה שכבר מאוחר, והיא בטח תדפוק לנו בדלת בקרוב, אבל באמת שאין לי כוח לקום מהמיטה. מחניק פה. והשלט של המיזוג רחוק. אני מתחילה להזיע. אולי אשתעל חזק, או שאזוז על המזרון בהגזמה וזה יעיר אותו; אז הוא יביא את השלט, נקום, נתארגן ונצא כבר מהחדר הזה. זה לא עובד. אני מקימה את עצמי בקושי, ופותחת ברעש גדול את הווילונות; אור שמש לבן חזק צובע את החדר וממפה עבורנו את שאריות הזבל שהשארנו על הרצפה. אני קולטת שהוא התעורר. "סליחה ממי, לא התכוונתי להעיר אותך!" אמרתי בקול חמוד. הוא לא ענה. נראה שבתוך תוכו גם הוא יודע שזה לא באמת זה, ושהוא כאן רק כי הוא היה בטוח שהוא כ-כ-ה קרוב מלהיות לבד כל החיים.

מסכן שלי. תראה מה עשית לנו.

פסל: מרטין קיזלשטיין, בית הכרם, ירושלים

פסקול למחשבה

Massive Attack - The Spoils ft. Hope Sandoval

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload