חורבן ותלישות

4.8.2017

 

השבוע תהיתי על מקומי אל מול "תשעה באב", אותו שם גנרי למועד חורבן ואובדן בית, זכר לפינוי-בינוי שעשו לבית המקדש לפני כמעט 2000 שנים על רקע שנאת חינם, קיצוניות דתית ופוליטית, או כל סיבה אחרת שתתאים לכם לאג'נדה.

אני מודה שבצעירותי, הנוכחות של תשעה באב הסתכמה בעיקר באלמינציה של מקומות בילוי אליהם אפשר לצאת באתו הערב, או בשינויים בלוח השידורים בטלוויזיה.

וגם היום, גם אם אני מנסה, איני מרגיש באמת את העצב הגדול אותו "אמורים" להרגיש על מה שהיה ואולי עוד יהיה, ובעיקר מתמקד בלהרוויח כמה חוויות על הדרך.

 

בירושלים, תשעה באב מורגש באופן משמעותי. אני לא מדבר רק על חנויות סגורות ומעין אווירת מיני-יום כיפור, אלא על עיר שהופכת פלטפורמה לשלל אירועים מגוונים של ציבור שרואה ביום זה הזדמנות לשיחה, לבכי ו\או לזיכרון.

 

 כיכר ציון. אותה כיכר שחוותה כמה גילויים של שנאת חינם בעבר, שם התאסף המון אדם, מכל הגוונים, לקריאת מגילת איכה שוויונית (גברים ונשים ובנוסחים שונים), שזה מסתבר מה שעושים בתשעה באב. אני מודה שלאוזן החילונית שלי זה נשמע זר, אך משהו בקריאה ובכוונה המשותפת יוצר איזו רוממות. לאחר מכן התיישב הציבור למעגלי שיחה מעניינים על הא ודא בצו

השעה, אבל לפעמים מרגיש כאילו אלו הבאים לשמוע (והיו הרבה) מגיעים כבר משוכנעים.  

 

 

 הכותל המערבי. אולי האנטיתזה של אווירת השוויון בכיכר ציון: הגברים לחוד, הנשים לחוד והזרמים השונים גם כן לחוד, אם בכלל. ואחרי שהבהרתי במשפט את דעתי ה"פוליטית" בנושא, ומירקתי את עצמי בתירוץ הסוציולוגי של "צופה חוקר", אוכל להתמקד בחוויה החזקה שיש במתחם. אני לא יודע מה קרה בעזרת הנשים (בדרך כלל לא יותר מדי), אבל בעזרת הגברים נצפו אלפי אנשים, רובם יושבים או אפילו ישנים על הרצפה הקרה, אך נראה כי הם חשים מוגנים כמו היו במיטתם שלהם; חלקם בוכים, חלקם סקרנים, חלק מתפללים וחלקם עושים סלפי עם הכותל או מצלמים בווידאו פנורמה את מה שבחיים לא יצפו בו.

 

צפיתי בהמוני חרדים בחליפות, לבושי קרוקס (אולי זכר לחורבן בית המקדש השוודי), מעגלי קריאת קינות בנוסח תימני, ומעגלי ענק של שירה מקודשת בהם לקחו חלק חרד"לים דתל"שים, היפים מסורתיים, תיירים תלושים, מקבצי נדבות מותשים ועוד מיני יהודים מתגעגעים ואבלים.

 

אבל מה לנו ולכותל? כאילו רחוק שנות אור מwall אחר שנצפה ברגע זה ממש דרך הסמארטפון. אבל פעם גם חילונים גמורים חשבו אחרת. ברל כצנלסון, שאי אפשר לחשוד בו כבעל ערכים "דתיים" (בלשון המעטה), כתב בשנת 1934 מאמר חריף בשם "חורבן ותלישות", שם הוא כועס וזועם על יציאתן של תנועות הנוער הציוניות למחנות הקיץ בתשעה באב. במאמר כתב: "שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו... אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער".

 

 

וזה בכלל מעניין לחשוב על כך שהמיתוג הדי נמוך של תשעה באב, לפחות בציבור החילוני, הוא בעיקר מכיוון שהוא נופל על החופש הגדול.

אסיים בציטוט מאותו המאמר של כצנלסון, שאלה שאני עוסק ומתבונן בה מדי פעם ופעם:

"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה?"

 

שאלה טובה ברל, באמת שאלה טובה.

  

פסקול למחשבה

Radiohead - Daydreaming

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload