100

1.9.2017

 

 

זהו הפוסט ה100 ברצף שאני מעלה מדי שישי בצהריים. בקור ובחום, בחולי ובהעדר המוזה, על הגנגס, בקווקז או למרגלות האלפים (וגם עכשיו ביבניאל, ארץ ישראל) – יש לי תמיד עוגן שבועי בדמות המחשבות האלה, שמתרוצצות בעולם, בדרכן אל תודעתי, ומשם לרשת... כבר כמעט שנתיים שאני תוהה: "מעניין אם מישהו קורא את זה?" וכפרפרזה על ההגיג הפילוסופי: "אם בחור ירושלמי מגבעתיים כותב כל יום שישי פוסט ואף אחד לא קורא – האם הוא באמת פורסם בפייסבוק?" ורק בשבוע שעבר חבר שימח אותי כשסיפר לי שאמא שלו ביקשה שישאל אותי "למה אני לא כותב יותר", ושהיא והחברות שלה (!) מקפידות לקרוא. מסקנה: אני אטרקציה אצל המבוגרות, ובנוסף – הפייסבוק לא תמיד מראה את הפוסטים שלי לכולם. מתסכל.

 

ובניגוד לאנשים אחרים שהגיעו ל100, כנראה שלא אקבל מכתב הוקרה מנשיא המדינה, או את מפתח העיר, או שיחה ממארק צוקרברג שמעריך את המאמץ שלי להתמיד. אולי אקבל כמה לייקים ותגובות, שגם זה בתכלס נחמד, למרות שזה לא פופולארי להגיד.

 

והתזמון של פוסט המאה נפל בתאריך נפלא – הראשון בספטמבר. כמה כוח ואנרגיות יש לעתים לתאריכים, הא? תאריך שמביא אתו רוח של סתיו (שבירושלים התחילה כבר בערבי יולי), וריח של התחלות; חזרה לשגרה מהולה ברגשות שונים, שקשוקי ילקוטים בדרך לבית הספר ושריקות מחרישות אוזניים של משמרות זה"ב. אמן ישמרו עלינו.

ולאלו שנלחצים מהרגע - אל חשש, שכן עוד מעט תגענה תקיעות שופר וצלצולי נקישות סרוויסים מהודרים של חג ואולי גם רעש מצמרר של מזלג הנחרט על צלחת של ילד שלא התכוון לכך, והוא מרים את ראשו בחשש אל עבר השולחן המשפחתי, ומבין, שיש לו עוד מלא חופש עד "אחרי החגים".

 

אז פעם במאה פוסטים (לא כולל פוסטים מזדמנים של אמצע השבוע), אני רוצה להודות לכל מי שמגיב בעקביות, או סתם קורא להנאתו. אני שמח לדעת שיש לי מעין תיעוד לחלק מחוויות החיים שלי מהשנתיים האחרונות כאן ברשת, ושאזרתי אומץ לשתף מחשבות, כתבים, סיפורים ושירים על גבי במה מכובדת זו. באמת שזה כיף לי ושומר אותי ערני מאי פעם. וזו גם הזדמנות להזכיר שכל הפוסטים מהעבר נמצאים בצורה נגישה ביותר כאן:www.liortaf.com יחד עם פסקול והפתעות נוספות.

 

הרבה זמן לא שיתפתי שיר, והשיר הזה אך מתבקש, לקראת סיכומים והתחלות, ולחיי מאה מחשבות נוספות לפחות. זה הזמן לבקש אמונה, ערנות וברכה, כי בלי זה, באמת יהיה קשה לחיות השנה.

 

למי שאינו מאמין \ לאה גולדברג

 

למי שאינו מאמין

קשה לחיות השנה.

השדות מבקשים ברכה

הים מבקש אמונה.

ואתה אינך מבקש דבר.

 

 

ליבי ישן את שנתו

ואני ישנה.

חלומי כבד שתיקה

ומתי מהלכים בשנתי

כבתוך מצודה עתיקה.

 

 

איך אתעורר משנתי

ואין בליבי אמונה?

ואתה אינך מבקש דבר.

 

 שבת שלום לכולם

 

פסקול למחשבה

כל עוד - יוני רכטר ואבנר קנר 

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

 

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload