ארמון בזמן

8.9.2017

 

"ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות" הוא שמה של היצירה הכי מפורסמת ומצליחה של המלחין האמריקאי ג'ון קייג'. היצירה המהפכנית נכתבה בשנות ה50' עבור כל כלי נגינה שהוא, ובספר התווים שלה יש הוראה למבצע שלא לנגן שום תו בכלי הנגינה במשך כל זמן היצירה. בפעמים הראשונות שהיצירה בוצעה, מתוך תחושת ההלם והעלבון, הקהל עזב את האולם. קייג' טען ש"הם לא מבינים כלום", שהרי כל צליל יכול להוות בסיס למוזיקה; ומי בכלל אמר שהצלילים חייבים לנבוע מתוך התזמורת? זו יכולה להיות הרוח הנושבת מחוץ לאולם... טיפות הגשם על הגג... ואפילו קולות שהפיקו המאזינים עצמם במהלך השמעת היצירה - עדינים ושקטים ככל שיהיו.

וכשאני מאזין ליצירה הזו, בביצוע חי, אני מרגיש לפעמים יותר תנועה ואינטנסיביות מכל שיר אחר שמתנגן ברדיו. בצורה פרדוקסלית ומופלאה, למרות הדממה, השקט שמפיץ כלי הנגינה, מאדיר ומגדיל את כל שאר הצלילים האחרים שבעולם.

 

וכך בדיוק, אני מרגיש בשבת.

 

זה מתחיל ביום שישי, האח הקטן והשובב של השבת. הוא נולד אל המולת המכוניות המצפצפות, אל הכבישים הדחופים, בשלני הקציצות והאורז, פועלי המטבח והבצק, נותני השירותים וספקי הסידורים, קציני ההמולה וסוחרי המאבק...

אך ככל שהוא מתבגר, חולף, בּזמן שהשמש מחליפה צידה בשמיים, הוא כאילו מקבל על עצמו עול מצוות ומבין שאין יותר זמן למשחקים. הוא מבין שהוא צריך לקחת עצמו בידיים, ועם צאת שלושה כוכבים זוהרים, הוא נרגע ומתמזג בהרמוניה, אל תוך החושך, עם אחותו הגדולה.

 

מספרים שאריסטו היווני, סבר שאנו בני האדם זקוקים למנוחה, כי אין ביכולתנו לעבוד ללא הפסקה. "המנוחה איננה מטרה כשלעצמה" הוא אמר, "מטרתה היא לצבור כוח להמשך שבוע העבודה". אך במקורותינו, העבודה נתפשת רק כאמצעי. מטרת השבת איננה רק יום מנוחה, שמטרתו החזרת הכוחות שאבדו, או צבירת כוחות לשבוע חדש. מטרת השבת – חיים. היא איננה קיימת למען ימי החול - ימי החול, קיימים למען השבת.  

הפילוסוף אברהם יהושע השל, אמן השפה והדיוק, אמר שהיום השביעי הוא כמו ארמון שאנו בונים בזמן, מעין הסכם שלום זמני בין הגוף לנפש.

 

 

ואני מדי פעם נובר בשאלות מעשיות: האם באמת צריך לשמור על השבת כמנהג אלו העושים זאת כצו אלוהי? ועד כמה היא שומרת עליהם בתמורה בחזרה? האם באמת צריך לשמור את מתגי האור, כפתורי הגז והמסכים הדיגיטליים קפואים במקומם למשך 25 שעות כדי להצליח להקפיא את הזמן, כדי להקדיש רגע ליום, ויום לרגע? ומה באמת נותן הכוח שבהתמסרות לכך? האם חייבים להשתייך למגזר מסוים או להיכנס למגירה קהילתית אחת כדי לנפוש, (מלשון נפש), ביום המנוחה? ומהי בכלל המנוחה האמתית? כי האמת, אני לא מצליח להשבית אפילו את הטלפון הנייד בצד ליותר מכמה שעות (באף אחד מימות השבוע), וזה כה מעייף... מצד שני, קחו אותו ממני ליום שלם וסביר ש"נחת" לא תהיה שם.

השבת הזו... כאילו מנוגדת לטבע, וגם הטבע בעצמו - הזקוק להפוגה.

 

ובזמן שאני מהרהר, עוד רגע היא נכנסת אל ביתנו, מפזרת ענני תבלין סוכר מתוקים, מביאה עמה רוגע ושלווה, משפחתיות ושמחה. זמן לעצור, זמן לבחור, להרים את הראש מעל המים, אל יום שכולו אגדה.

 

שבת שלום לכולם

 

פסקול למחשבה

אריק איינשטיין - שבת המלכה 

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  


 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload