לא הבנתי אז כלום

6.10.2017

יש בגיל הנעורים נקודות ציון תרבותיות מכוננות, ולכל אחד יש כאלו – איזה פס של קול, פס-רחב של חוויה, פיסת חיים שנצרבה במוח וקיימת שם עד היום.

 

וגם האלבום Californication של רד הוט צ'ילי פפרס שתפס אותי אז בכיתה ח', היווה נקודת ציון שכזו. זה היה בקיץ שבין 1999 לשנת 2000 (בתקופה שפחדו מהבאג), ואני מצאתי עצמי עם חבר בחנות טאוור רקורדס ז"ל (או אולי סטימצקי תבדל"א?) במרכז המסחרי "כורזין" בגבעתיים, ניגשים בחיל ורעדה לעמדת הדיסקים החדשים בלועזית כדי לרכוש את האלבום שכבר שמענו ממנו ברדיו ובעבודות למחנה קיץ כמה דברים שנורא אהבנו.

 

משום מה רצינו לחסוך (ו"לדפוק" את המערכת), וקבענו שנקנה את הדיסק במשותף ונחלוק בעלות. החלטנו שנעשה הגרלה ומי שינצח יקבל את הדיסק המקורי והשני יצרוב אותו לעצמו ברוח התקופה. ואז זה קרה: עמדנו מתוחים במרכז החנות, אחד הכריז "זוג", השני "פרט" וביחד קראנו בקול גדול: "אן-דה-טרוווו-אה!" (שזו בכלל גניבה מ"משלוש יוצא אחד").

 

הפסדתי.

 

בתקופה שלאחר מכן טחנתי את העותק הצרוב שלי (שהדפסתי לו לבד עטיפה קדמית ואחורית) עד שנשרט או שסתם לא עבד, אך את הזיכרון סביב הרכישה שלו לא שכחתי, וגם לא את המקומות בהם האזנתי לו ואת האנשים שחלקו איתי את הצלילים שבו.

 

והיו עוד מקרים של נקודות ציון שכאלה, של נעורים, עם צלילים וסיפורים מאחוריהן:

כמו אז כשקניתי בכיתה ד' בקרביץ בגבעתיים אלבום של Queen (כתבתי על זה פעם כאן), ובכיתה ה' כשקניתי בלונדון את האלבוםBe here now  של אואזיס (לפני שהגיע לארץ!). או כשחרשתי בכיתה ז' בקלישאתיות אותנטית ורומנטית את Nevermind של נירוונה, או את Black Album של מטאליקה (שממנו ניסיתי להוציא את כל הסולואים על הגיטרה ללא הצלחה) וכשראיתי כנער בפעם הראשונה עם חברים בלילות ללא שעת עוצר את "גבעת חלפון" ואת "אפוקליפסה עכשיו", את "חומות של תקווה" ו"הלהקה", ואפילו את "אלכס חולה אהבה". וגם בתיכון כשראיתי את פינק פלויד מנגנים בפומפיי, את רוקפור בבארבי, את "נגיעות" של ברי בטיול של הצופים לאילת ואת "מכונת הזמן" של משינה בהופעת הפרידה מ95' בדיסק שגנבתי לאחותי (עד היום אצלי).

 

והמשותף לכולם ולעוד רבים אחרים, והקסם הגדול לטעמי – הוא ש-לא הבנתי כלום.

כלומר, לא הבנתי את ההקשר החברתי, ההיסטורי והתרבותי של היצירות הללו, במה הן עוסקות, על מה הן מסתמכות, מה החשיבות שלהן ואיזה מהפכות הן עשו בתרבות. והן, וזה הקסם הגדול – פגעו לי בול בפוני ולא שבו אותי בשכל ובמחשבה, אלא ברגש, בצלילים, באנרגיה, במילים ובדבר הקסום הזה שאי אפשר באמת להסביר.

שנים אחרי זה כבר לימדו אותי והסבירו לי בצורה מנומקת למה הרגשתי ככה.  

 

ותראו איזה עולם. כמעט 20 שנים אחרי העותק הצרוב והעלוב, אולי כחוויה מתקנת, אני שוב מאזין לאלבום הזה, אך הפעם - בגדול! בוויניל! (בתמונה) שקניתי בחנות תקליטים בלינץ, אוסטריה. התרגשתי אז לגלות אותו בחנות, ומשום מה פתחתי אותו רק עכשיו, כחודש וחצי אחרי שחזרתי... אולי חשבתי שכמו יין, אם יהיה סגור עוד קצת בניילון ההדוק, ימשיך להשתבח. והבוקר המחט העדינה נחה על התקליט הטרי כמו על כרית נוצות; כמה קרעכצים של פטיפון, וזה מתחיל: הבסים של פלי מרעידים את הלב ומזיזים את הגוף, הגיטרה של פרושיאנטה מנסרת בעדינות של קרן לייזר מדויקת, התוף של צ'אד סמית' חובט בנשמה, הפזמונים של אנטוני קידיס ממשיכים לרגש אותי גם בפורמט האנאלוגי והגרוב... הגרוב....  

 

יש בגיל הנעורים נקודות ציון תרבותיות מכוננות, ולכל אחד יש כאלו – איזה פס של קול, פס-רחב של חוויה, פיסת חיים שנצרבה במוח וקיימת שם עד היום. גם לכם?

 

שבת שלום ומועדים לשמחה

 

פסקול למחשבה

Red Hot Chili Peppers - Californication

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload