קרנבל

1.12.2017

להסתכל בעיניים אחד של השני למספר שניות זה מביך. זה תקף במיוחד כשהמבט הוא בעיני זרים כשמתגלה פתאום אינטימיות לא שגרתית. מה אתה רואה בי? מה לא הצלחתי להסתיר? כי זה רק אני ואתה, אני ואת, את ואני ופתאום העולם קופא ומזדקק לקרן לייזר בין קרניות העיניים, שנמתחת בנינו כמו חוט העובר בין שתי קופסאות גבינה מפלסטיק זול, מנסים לאתר איזה תדר משותף ויציב להאזנה.  

 

וכשאני מביט לירושלים בעיניים, אני רואה את אורה, ומשיל את עורי. ולפעמים עושה לה פוזות כאלה, כמו שעושים למראה כשאף אחד לא רואה, מפתח לעצמי גינונים פוזאיסטיים, אבל יודע שכשאצא ממבטה החודר, אשאר עם מה שהיא יודעת עלי ולא יודע אף אחד אחר.

 

ירושלים היא קרנבל. היא מצעד החיים ומצעד הגאווה, היא דרך הייסורים ושביל לקדושה. תן בה אמון ותקבל אמונה, חמין של טעמים וקיגל של אהבה. שנה בירושלים ואני עוד בשלב הפלירטוטים, עושה לה עיניים טובות והיא משחקת אותה קשה להשגה, אך מדי פעם זורקת לי איזה רמז עבה שכדאי שאמשיך, ובסוף זה ישתלם, שהיא לא מתמסרת לכל אחד ושבסוף נהיה שלם.

 

ובשנות התשעים גם היה קרנבל גדול של פזמונים ואני גדלתי על זה אז ואוהב עד היום. אז בחרתי שוב בקארדיגנז (או שהם בחרו בי) כדי להדגים. שבת טובה, שבת מלכה, שבת עשר.

 

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload