ספינת הפיראטים

8.12.2017

אני מצהיר בזאת, על ירושלים כבירתי היחידה, ומכיר בה כמו שהיא מכירה בי. אין לי צורך בהצהרת כורש, בלפור או טראמפ, אני את שלי עשיתי והצהרתי נאמנות הסובלת מחוסר מחלוקת מדינית ביני לבין העיר שבליבה חומה ואל ליבי השתחלה בעורמה. אמסור חלקים מתל אביב המזרחית ויפו המערבית תמורת השלום שבתוכי.

 

אבל כשאני יושב פה, אני גם נזכר בּשַם, וזיכרונות משתי גבעות מציפים אותי. אולי זה קשור לכך שהשבוע צירפו אותי לקבוצה החדשה "זיכרונות ילדות גבעתיים". אני לגמרי יכול להבין למה צירפו אותי לשם, חובב נוסטלגיה וריח של פעם, אבל לא תמיד מבין מה לזיכרונות הילדות שלי ולזיכרונות של אלפי המשתתפים האחרים בקבוצה:

 

"מי זוכר את המורה לתנ"ך שפרה רבינוביץ?!?!?" וואלה לא אני.

"נוווו מבית ספר בורכוב!!!" אני למדתי בקצה השני של העיר.

"ומה עם החנות של מתקן השעונים??! שקראנו לו 'הזקן'!!" הוא מת עוד לפני שנולדתי.

"תמונת מחזור גן יפה ברחוב המעורר שנה"ל 1950/1 – מי שמזהה שיתייג דחוף!!!!!!"

וממש היום אחד שאל שם אם מישהו זוכר את החייל ההוא מרחוב רמז שאחרי מלחמת יום כיפור חזר מהשבי הסורי וקישטו לכבודו את כל הרחוב בפרחים, ואפילו ראש העיר קובא קרייזמן בא לברך.

 

 

וכך וכך ובכל יום בשבוע האחרון מרבית הפיד שלי מלא בזיכרונות ילדות של אחרים, עם ריחות שלא הכרתי, מראות שלא באמת ראיתי וצלילים שלא שמעתי מעודי; ורוב הנזכרים מלווים את הזיכרון בקיטורים תוך אנחה גדולה כזו של אחרי יום עבודה, איך פעם הכול היה תמים, כשטורטית עלתה גרוש וחצי ועל איזה מזל שלא היו לנו סמארטפונים אז, אבל מזל שיש היום – כי איך עוד אפשר להעביר את הזמן בתור לקופת חולים?

 

אבל פעם אחרת מישהו העלה תמונה של ספינת הפיראטים הישנה (בתמונה) מגן דרום, איפה שהייתי משחק פעם עם אלון ורון ואמיר וגל, עוד לפני שהיו לכולם כינויים מצחיקים ושערות בבית השחי, ואחרי זה היינו הולכים למכולת של גרשון לקנות ארטיק או חבילת פוגים ומקבלים עודף במסטיקים. ועם הזמן גן "דרום" הפך לגן "רבקה", והמכולת של גרשון הפכה למרפאת שיניים. אני דווקא לא חושב שזה רע.

 

והיום אני בקושי עובר שם באזור, ושמעתי שבנו בגינה ספינה חדשה עם הגה כוח, תרנים עם תו תקן מחמיר וים סוער מסביב שפעם היה עשוי מחול והיום עשוי מצמיגים ממוחזרים כדי שאף פיראט לא יישרט חס וחלילה, או שיהיו לו כינים. ואולי גם זה לא רע, כי במבט לאחור הנפילות תמיד הופכות לחוויות, אבל בזמן אמת הן כואבות. כמו הפעם ההיא בגן דרום, בספסל מעץ ליד הספינה, עם היפה שעשתה לי עיניים ובסוף זה לא הסתדר, אבל זה כבר זיכרון וסיפור אחר.

 

שבת שלום לכולם

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload