אני מדמיין את ברטה אורדנג

11.1.2018

 

אני מדמיין את בֶּרטַה אוּרדנג; זקופה, גאה, צועדת ברחובות בית הכרם הגשומים, עם האטיטיוד המערב-אירופאי הזה, שעל בסיסו ובדמותו הוקמה השכונה ב1920. היא משתדלת לדבר בעברית רהוטה, אך את המילים הלועזיות כמו "לאנז'רי" או "פּוּדִינג" אומרת עם מבטא כבד שמסגיר את מוצאה. לעתים נראה שהיא עושה זאת בכוונה, כדי שלא תשכח לעולם מאיפה באה.

למרות גילה והסימנים הניכרים ממנו בגופה המצטמק, חשוב לה להיראות בריאה וחיונית: "אני בריאה כמו שור ונראית כמו אודרי הפבורן!" היא עונה בעיניים נוצצות וחצי חיוך ציני לכל מי שטורח לשאול לשלומה. את בעלה יהושוע איבדה לפני שש עשרה שנה, לאחר ארבעים וארבע שנות נישואין. לאורך הדרך לא ממש הקדישה לו זמן ויחס, אבל התעודדה מכך שזה נחמד שיש מישהו בבית שאומר לך "בוקר טוב", וגם מוריד את הפח כשהוא מתמלא.

 

פעם, בלב השכונה, היה בבעלותה סטודיו לעיצוב בגדים עם "סגנון של חוצלארץ"; ממנו נשארה היום רק מדבקה שחורה על חלון מרפסת סגורה, עם כיתוב בגופן מסוגנן בעברית ובאנגלית, זכר לעובדה שהיו לה לטענתה הרבה לקוחות "לא מפה". היא מעולם לא הייתה תלויה באף אחד ותמיד דאגה לעצמה ולפרנסתה, ללא רחמים עצמיים וללא מרמור, אך עם הרבה אמונה: "אם אדם נועד לטבוע הוא יטבע אפילו בכפית של מים" הייתה אומרת.

 

ובראשי בּרטה חולפת עכשיו על פני בית הועד הישן ברחוב החלוץ, שפעם התקהלו בו תושבי השכונה כדי לחגוג את החגים היהודיים, לשמוע הרצאה, או סתם להתווכח על ענייני היום. אף פעם לא הייתה לה סבלנות ל"קישקושים האלה", אבל מסיבה מסוימת, כשהיה המקום מלא באנשים, אהבה בּרטה לחלוף על פניו גם כשלא הייתה חייבת. אם תשאלו אותי, אני די בטוח שהיא קיוותה שאולי פעם מישהו יצעק לה מהחלון "בּרטה! בואי! בדיוק מתחיל פה המופע!" והיא כהרגלה תעשה תנועת ביטול כזו עם היד ותמשיך בדרכה, בצעדים איטיים, מלווה בקול נקישות נעל עקב ומדיפה ריח בושם חריף בעדינותו שאי אפשר להתעלם ממנו. אני לא יודע לאן היא הולכת, ולמה מעולם לא נכנסה לבית הועד למרות שתמיד רצתה, אבל אני לבטח יכול לדמיין את זה.

 

ואחרי שסיימתי לדמיין, חזרתי לעולם הזה, מלא סקרנות כלפי דמות שצצה לפתע בחיי. למרבה הפתעתי, חיפוש מקרי בוויקיפדיה הוביל אותי לגילוי שבּרטה אוּרדנג (האמתית...) הייתה למעשה "אספנית ובעלת גלריות אמנות שעודדה וטיפחה את האמנות המופשטת והמושגית בישראל וכן הפיצה את האמנות הישראלית בארצות הברית במספר גלריות שפתחה שם".

היא נולדה ב1912 בלונדון להורים מהגרים ממערב אירופה, ולאחר לימודים אקדמיים גבוהים בלונדון ופריז, עלתה לישראל ב1934. אמנם לא היה לה סטודיו לעיצוב בגדים, אבל היא כן הספיקה לעבוד בשגרירות הפרסית וגם כקצינת מודיעין בצבא הבריטי. בין התפקידים הנוספים שמילאה היה ניהול משרד האינפורמציה הציונית בלונדון וכן ניהול חגיגות חצי היובל של האוניברסיטה העברית ב1950.

חתיכת הספק.

בשנת 1958 פתחה את גלריית האמנות המודרנית הייחודית ופורצת הדרך "רינה" ברחוב שלומציון המלכה בירושלים. בשנות ה70' היגרה לארה"ב וב22 בפברואר 2001 נפטרה...

 

וכשחלפתי השבוע על פני שלט ביתך, בֶּרטה, יכולתי להרגיש את הנוכחות החזקה שלך באוויר, למרות שמעולם לא התראינו, וכנראה שגם לא נתראה, לפחות לא בגלגול הזה; אך אני מבטיח לך, שאם פעם אתקל בך בשכונה, או אראה אותך מהחלון, אקרא לך ואזמין אותך אלי לקפה או תה אנגלי של ארבע אחר הצהריים; וגם אם תסרבי – אתעקש, רק כי אני יודע כמה זה היה משמח אותך.

 

יהי זכרך ברוך בּרְטַה אוּרְדַנְג, היכן שלא תהיי.

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload