שטפונות

19.1.2018

אתמול היא אמרה לי: "בוא ניסע מחר בבוקר לראות שיטפונות!", ואני עניתי בנחרצות "מה פתאום, זה מסוכן במזג האוויר הזה", והלכתי לשטוף כלים. עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא זוכר אם באמת אמרתי לה את זה בקול ובכזאת נחרצות, או שרק הנהנתי משהו לא ברור מתחת לשפם וקיוויתי שהיא תשכח מזה מהר. ומה בכלל היא צריכה לצאת החוצה בקור הזה? כשפה כל כך חם ונעים? אמרתי בליבי וחזרתי לשטוף.

 

ובזמן שאני בא עם עצמי בדין ודברים תוך קרצוף סיר הלחץ מהתבשיל של אתמול, נזכרתי בספר ההוא של עגנון – "תהילה", שלדעתי ירד במיקוד לבגרות ובגלל זה אף אחד לא קרא אותו. בכל מקרה, מסופר שם, בין השאר, על ילדה פטפטנית, אשר דיברה ודיברה מאז שקמה בבוקר עד לזמן שהלכה לישון. בשכונתה היה זקן אחד, שאמר לכל אלה ששמחו על פטפוטיה, שהיא צריכה להיזהר, שכן אם היא תבזבז את כל דבריה בילדותה, מה יישאר לה לזקנתה?

תהילה נבהלה מאוד וחשבה שאם תמשיך לדבר כל כך הרבה תהיה לבסוף אילמת, ולכן הרגילה עצמה לבדוק כל מילה שתאמר ונהגה בקימוץ דבריה.

 

ואני תוהה לעצמי אם החוק הזה של הזקן מ"תהילה", תקף גם לגבי דיבור פנימי, הברברת הבלתי נגמרת בתוך הראש, זו שזורמת כל הזמן בין המוח ללב, וחוזרת חלילה; כי אם כן – יש מצב שאני כבר באוברדרפט רציני וצריך להתחיל לחסוך לרגעים האלה שאי אפשר לתאר אותם באמת במילים.

בכל מקרה, אני בטוח שיש איזו אגדה חסידית שתעיד על כך שבּשבּת כל המאזנים מתאזנים וכל הלכלוכים מתנקים, ושמיד במוצ"ש, אקבל קרדיט מחודש להמון מילים חדשות, טובות ונעימות, לקראת שבוע חדש. עד אז – שבת שלום (בלחש - שהזקן לא ישמע...).

 

"שמעון בנולה אומר:

כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

ולא המדרש הוא העקר, אלא המעשה.

וכל המרבה דברים, מביא חטא."

(משנה אבות א יז)

 

פסקול למחשבה

אהוד בנאי - דממה דקה

להאזנה לחץ\י כאן

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload