השתרשות

1.2.2018

טו בשבט הוא חג של השתרשות. בעצם, כל חג הוא חג של השתרשות, אבל בטו בשבט זה מרגיש אחרת. וכל אחד מחפש להשתרש – בעבודה, בזוגיות, בחיים... מן השתרשות טובה כזו, חלקה, אל תוך אדמה לחה ומזומנה, שמוכנה לקלוט ולחבק. ולפעמים אתה מוכן להשתרש ודווקא האדמה לא מוכנה אליך, שכן אולי חסר שם דשן מתאים או השקיה לרפואה, ולפעמים דווקא הפוך – אתה לא באמת מוכן אליה.

 

וכשכבר משתרשים, לפעמים יש קשיי קליטה, כמו תזוזה באי נוחות בכסא, בניסיון להסתדר בתנוחה כזו שלא תגרום להרדמות מהירה של הרגל או לכאב בגב התחתון...

שמעתי ממישהו חכם שאמר שבכל מקום שמגיעים אליו, מספיקים שבועיים ימים כדי להשתרש. מכירים את זה? מגיעים לדוגמה למקום עבודה חדש, לגמרי בשוֹק, לא מזהים פרצופים או שמות, לא יודעים איפה השירותים וכו' ואחרי שבועיים כאשר מגיע מישהו חדש אתם כזה: "וואי אתה לא יודע איך היה פה פעם...". עוד שמעתי כי אחרי חודש, מרגישים כאילו כבר מושרשים שנה. ויש בזה משהו, בתחושה הזו, ברצון האנושי ביציבות, בתקיעת היתד הפיזית ו\או הנפשית, שאותי האמת, היא מפחידה ומנחמת בו זמנית.

 

ולפעמים יש איזה לחץ חברתי להשתרשות, להתקבעות שאז מופגנת בעיקר כלפי חוץ, אל מול הסביבה, בזמן שבפנים בוער; כמו בסיפור ההוא של אהוד בנאי על הפעם ההיא שהסתובב ברחוב הכנסת פינת המעיין בגבעתיים, כשהיה בערך בן 30, ופגש מישהי שלמדה איתו בתיכון קלעי ואת אמא שלה. הם התרגשו מאוד מהמפגש והאמא שאלה: "נו אהוד, אז מה אתה עושה בחיים?" "עובד ולומד" הוא ענה. "איזה יופי! כל הכבוד לך. במה אתה עובד? ומה אתה לומד?" שאלה. "אני עובד בדואר ולומד נהיגה" הוא ענה... איך זה נגמר, בסוף? כולם יודעים.

 

ובחזרה לטו בשבט, לשיחת היום האמתית – ארבעה משוחחים על האורן הזה, שצומח לו בנחת בחוץ. וכמו את החיים, גם את האורן כל אחד רואה אחרת, ואני חושב שזה מקסים:

       

שיחה / דן פגיס

ארבעה שוחחו על האורן.

אחד הגדיר אותו לפי הסוג, המין והזן.

אחד עמד על מגרעותיו בתעשיית הקרשים.

אחד צִטט שירים על אורנים בכל מיני שפות.

אחד הכה שורש, הושיט ענפים ורשרש.

 

שבת שלום לכולם

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload