תרסיס מי ים

16.2.2018

 

וכשהחלושס הזה של החורף החליט להתמיד בגופי גם השבוע, נזלתי לאחת מרשתות הפארם בבית הכרם כדי לחדש את מלאי טיפות האף שלי. כשהרוקח הבין שאני על סף אשפוז כפוי במוסד גמילה מאוטריוין, הוא הציע לי חלופות:

"חשבת אולי על משהו טבעי?"

"המממ, מה אתה מציע? כמו מיץ תפוזים כזה? תה עם שום?"

"לא לא, תראה, יש לנו פה תכשיר של טיפות שאתה מטפטף על הלשון; הנוזל הוא בעצם טל לילה שנאסף בבוקר באופן ידני על ידי אנשי מקצוע מעלים צעירים של צמח מיוחד שגדל בארצות קרות". ואני חשבתי שזה אחד הדברים הכי רומנטיים וקסומים ששמעתי לאחרונה, כמו איזה משקה אנרגיה ששותים בבוקר גמדים בארץ עוץ. וכמו בכל רומנטיקה, גם לרומנטיקה הזו היה מחיר גבוה בקופה, ואני החלטתי לחפש אלטרנטיבה אחרת. "יש לי בסך הכול אף סתום, אין לך איזה משהו שיכול לפתוח אותו מבלי לפתח נטיות נרקוטיות או חור בכיס?" שאלתי בייאוש.

"יש לי תרסיס מי ים. זה עושה יופי של עבודה".

"מי ים?" שאלתי בתמיהה.

"מי ים". הוא ענה לקראת אווירת חוסר סבלנות.

"מה מי ים? זהו? אין בזה עוד איזה משהו? שיגרום לי להרגיש שזה שווה את הכסף?"

"אלו מי ים מזוקקים ואתה יכול להשתמש בזה כמה פעמים ביום שאתה רוצה". תודה באמת.

 

וכשמדברים עם ירושלמים על "ים", זה תמיד מעורר איזה געגוע שכזה למשהו

שאין, שחסר, ואני מרגיש שזהו ניצול ציני ומסחרי של אותו הגעגוע, ועוד על חשבון אנשים חולים! מפה לשם שילמתי 42 שקלים חדשים עבור מיכל קטן של מי ים, שברגע שהסנפתי אותם, עוד עלה לי טעם של חול בפה. רק חסר היה שיגבו ממני עוד כסף על שמשייה וכסא לא נוח.  "מה זה המחיר הזה? אלו מים קדושים או משהו? מהכנרת? מהבאר של יעקב? מהגנגס? מהצנרת של הכותל?" שאגתי על הקופאית בכוחותיי האחרונים עם קול מביך כזה של אף סתום (או סתובּ במקרה שלי). היא לא התרשמה: "אתה צריך שקית לזה?"

 

 

בדרך חזרה לאוטו, ליד כיכר גולדבלום, התעכבתי ליד לוח מודעות עירוני עליו הייתה מודבקת כרזה מקומטת, צבועה כחול זועק, ובליבה שיר יפה ועצוב, שביטא את כל מה שהרגשתי באותו הרגע, ובאותם ימים.

השפרצתי לאף עוד קצת מתרסיס מי הים, ונסעתי הביתה.                                                                   

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload