התפקחות

2.3.2018

 

ואני הוא אחשוורוש, רגע לפני המשתה הגדול, שמספרים עליו שארך 180 ימים מלאים ברציפות. תיארו זאת כל כך יפה במגילה (ע"פ אבן עזרא): "חצר גינת ביתן המלך קושטה בבדים יקרים בצבע חור, כרפס ותכלת, כל בד אחוז בחבלים עשויים בוץ וארגמן. הבדים היו פרוסים על גלילי כסף ועמודי שיש, על מיטות עשויות זהב וכסף, וכן על הרצפה שהייתה מרוצפת באבני בהט ושיש ואבנים יקרות הנקראות דר וסוחרת."

 

ועם כל העושר הזה, על מיטת הזהב מתכרבלים לפני השינה, המלכה ואני, וצופים בסרט הטבע החדש של ה BBC:
 

 

"ואוו! אין סיכוי שזה אמיתי... איך הם תפסו אותם ככה?? בדוק הם עשו את זה במחשב."

"שטויות, בטח שזה אמיתי, יש להם מצלמות מיוחדות שמצלמות כל הזמן. זה לא שיושב שם מישהו ומחכה עד שיגיע איזה טיגריס".

"בטוח?"

"בטוח."

"מדהים... ותראה את כל הפרות האלה! ואוו יש פה אולי מיליון! מכאן הן נראות כמו נמלים. תכלס אני חושבת שאנחנו לא מספיק מעריכים את החיה הזו, עובדה שאף מדען עוד לא הצליח להפוך דשא לחלב והיא כן. חה!"

"באמת חיה לא מוערכת... רוצַה משהו חם לשתות? אני הולך להכין לי".

"לא תודה. תגיד, אם היית חיה – איזו היית ולמה?"

"נראה לי פיל"

"למה?"

"המממ... הוא גדול כזה, קצת מסורבל אבל יש בו אלגנטיות."

"זהו?"

"הוא גם מזכיר לי את האל ההודי הזה – גנאש – אני מת עליו."

"אה כמו גנאש שוקולד?"

"לא, כמו האל ההודי. זה באמת דומה, אבל המשמעות אחרת."

"טוב, תשאל אותי איזה חיה אני הייתי ולמה"

"..."

"נו"

"איזה חיה את היית ולמה?"

"נראה לי שינשוף, שלפעמים נוסע ועף מרחקים ארוכים, ולפעמים מכונס על ענף כל הלילה עם עיניים פקוחות... שומר ... דוגר... אבל כשהוא על הענף קשה לו בכלל לדמיין את הכנפיים שיש לו."

"עמוק מאוד..."

"תגיד, למה לנשים בסיפורים שלך יש תמיד שאלות מעצבנות?"

"שאלה טובה, אף פעם לא חשבתי על זה..."

"אתה חושב שזה איזה תסביך אם?"

"אלבר קאמי אמר פעם שאם הוא צריך לבחור בין הצדק לבין אמא שלו – הוא היה בוחר באמא שלו... אבל אני באמת לא חושב שזה קשור. מה דעתךְ?"

"לא יודעת... אבל אם אני דמות בדיונית בסיפור הזה, אני בעצם יכולה להיות ולהגיד מה שאני רוצה!"

"נכון."

"ואני גם יכולה לעשות מה שאני רוצה! נגיד להיות עכשיו בספארי!"

"ברמת גן?"

"לא לא... בקניה או בזנזיבר... להיות עטופה בג'ונגלים וחיות טורפות, לנשום את האוויר הכי נקי בעולם, להתרחץ בנהר, לשתות מי קוקוס, להתחבק עם נמרים, לשחק עם זברות ולסעוד עם דובי נמלים!"

"''לסעוד עם דובי נמלים'? את יודעת שהם אוכלים רק נמלים, נכון?"

"בסדר, אם אתה לא רוצה לבוא לסעודה אתה יכול להישאר במלון".

"מה? איזה מלון?"

"בקניה. או בזנזיבר. 5 כוכבים."

"חשבתי שאת רוצה לחיות בטבע הפראי, לישון עם עטלפים או משהו - מאיפה הגיע המלון הזה פתאום?

 טוב, זה הסיפור שלך, תעשי מה שאת רוצה. רגע, את תספיקי לחזור מהספארי 'בקניה או בזנזיבר' עד נשף פורים מחר?"

"כן בטח שאספיק, למרות שבטח יהיה לי קשה לחזור, אתה יודע איך זה... ג'טלג והכל... חה!"

"אם לא בא לָךְ ללכת זה בסדר, את יודעת שאני גם ככה לא מת על האירועים האלה."

"הממ אז בוא נלך לישון ונראה איך נקום מחר, אוקי? לא צריך להחליט עכשיו."

"נשמע טוב. תגידי, נעלת את הדלת? נשארו במטבח כמה משלוחי מנות שקיבלנו ואני לא רוצה שאיזה דוב נמלים יכנס לנשנש..."

"סְתוֹם"

"אגב, נזכרתי בשיר יפה שרציתי להקריא לך, של רועי לירן שנקרא 'התפקחות'. רוצה לשמוע?"

"תן לי לנחש – שוב פעם שיר חמוץ"

 "אל תדאגי, זה ממש קצר והולך ככה:

 

יֵשׁ אֲרָצוֹת שְׁטוּחוֹת  —

שֶׁלָּנוּ הֲרָרִית, מִין אֶרֶץ פֶּלֶא

נִסַּע בָּהּ

בַּעֲלִיּוֹת, בִּירִידוֹת

בְּמִישׁוֹרִים כָּאֵלֶּה  —

...

אֵין טַעַם לְהַמְשִׁיךְ.

לֹא תַּאֲמִינִי לִי מִמֵּילָא"

  לתגובות f  
 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload