פריחת הדובדבן

30.3.2018

אומרים שמצווה על כל יהודי לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, ואני מרוב שרציתי לצאת כבר אל הארץ המובטחת, הגעתי עד יפן שבמזרח הרחוק מאוד. בדיוק תפסתם אותי ברכבת המהירה בין האקונה לטאקייאמה, ותאמינו לי שההרגשה בנסיעה במהירות של 350 (!) קמ״ש, היא שאנחנו עוד רגע ממריאים; מי יודע - אולי ננחת הערב בקהיר או באלכסנדרייה, כדי לעשות סדר פסח כהלכתו ולהראות לפרעה מאיפה משתין (הגפילטע) דג.

 

ומחלון המושב שלי יפן נראית כמעין בובת חרסינה עדינה, פניה לבנות ובוהקות, היא עמוקה ומאופקת, לובשת קימונו מסורתי ומחזיקה אייפד בידה. היא לא מתביישת לגרד את השחקים דרך בנייני משרדים מאיימים ומוטרפים, גאג׳טים וסיבים אופטיים, אך גם משתוקקת להיות מחוברת לאדמה, לפריחה, לטוהר ולזכות.

 

והשבוע חוויתי בעיקר את בירתה העוצמתית: טוקיו היא תמנון רב זרועות, היא תנועת רכבות, היא תנועת נפשות ונשמות מלוכסנות, לא עוצרת לרגע להבין איך כל הפלא הזה מצליח להתקיים במציאות. אלפיים (!) תחנות הרכבת שבה, שעובדות בתיאום מושלם, מוכיחות שיש הגיון בשיגעון. ועם כל התנועה, האינטנסיביות ו35 מליון התושבים - טוקיו היא עיר ששמה את עצמה ״על שקט״ - המרחב הציבורי הוא קדוש ולא תמצאו בו צפצופים ודיבורים בסלולר, אכילה, שתיה, עישון או כל דבר אחר שעשוי להפר את השלווה ולפגוע באחר.

 

כמו בהודו, גם ביפן אין פחי זבל ב-כ-ל-ל, לא ברחוב, לא ברכבת, בשום מקום. אך בעוד שבהודו בהיעדר פחים הזבל נזרק על הרצפה, כאן הוא נלקח עם כל אחד ואחד לביתו, דבר שמייצר ״מצוחצחות״ שאנו לא יכולים לדמיין בכלל במזרח התיכון. ולא רק זה - שם המשחק פה הוא ״מצוינות״ - אין עיגולי פינות וקיצורי דרך והכל עובר דרך בדיקה כפולה. אין פה ״אחי״, ו״תעשה טובה״, אלא בעיקר כבוד גדול לכל משימה ופעולה, גם אם עיקרה הוא לגרוף עלים או להגיש תה. תוך כדי עבודה, ליפנים יש הרגל די מוזר לדבר לעצמם ולתאר פעולות שהם עושים, כדי לשמור על ריכוז. זה די משעשע. לדוגמה נהג האוטובוס יגיד לעצמו: ״אני עכשיו פונה שמאלה״ ו״עכשיו אני עוצר״, והכל באטיות ובזהירות כדי לוודא שהוא עושה זאת כראוי. ובאחד המקרים, לאחר שמסרנו את המזוודות שלנו כדי שיגיעו ליעדן במרחק של מאות קילומטרים, ושאלנו את פקיד הקבלה ״ומה נעשה אם תהיה בעיה? למי לפנות?״ נעננו בביטחון גמור ב״לא יהיו בעיות״. וזה כנראה אומר הכל על רמת המקצועיות, או לפחות אומר הרבה.

 

וכמו שהבנתם פה ביפן הכל יפה וסימטרי ואסתטי ו״נכון״ וחתוך וארוז יפה יפה ומריח כמו שלוש מאות גנים של עדן, כאילו כך צריך להביט בדברים ולחיות אותם עם כל חמשת החושים על פול גז. וכשהגענו לטוקיו בדיוק החלה ״פריחת הדובדבן״ המפורסמת (בתמונות), וזה באמת לא פחות מפלא - כי תופעת הטבע הזו, שמתקיימת כשבוע בשנה,עבור היפנים היא כל מעגל החיים האנושי - חיים קצרים ומפוארים, מעוררי השראה וצבע, ולאחר מכן - מוות - ״יוקיהאנה״ - שלכת של דובדבנים, שלג עצוב של פרחים לבנים.

 

במסע פה גיליתי שיפנים אוהבים יפנים, וסומכים בעיקר על עצמם; יוצא מכך - לא אוהבים זרים. הם לא מאפשרים כניסה לעובדים זרים או פליטים מכל סוג, וגם תיירים זרים אין פה בכמויות גדולות (וגם לא יפנים דוברי אנגלית). אך נראה שהגישה הזו מביאה תוצאות - 0% אבטלה והיעדר פשיעה ועוני בכל רחבי המדינה. העובדה שכל עבודה מכבדת את בעליה, גם בבניין וגם בניקיון, חקלאות או אבטחה, בכל גיל או מעמד, עוזרת כמובן לשפר את הסטטיסטיקה.

אז אמנם השיטה״עובדת״, אך מתגלים בה גם סדקים - הדור הצעיר כבר יותר מפונק, הכלכלה לא מתחדשת מספיק ונראה שליפנים לא יהיו מנוס מלחשוף את עצמם קצת יותר לעולם. כנראה שיש מחירים נוספים ל״סאחיות״ הזו, שכן יש גם איזה ״קור״ תמידי באוויר וחוסר במגע או בהבעות רגשיות (לא סתם אחוז ההתאבדויות ביפן הוא מהגבוהים בעולם) וגם שאלות מוסריות וערכיות שעולות מה״בידוד״ הזה.

 

עכשיו אני שם לב שסיפרתי המון ועוד לא כתבתי על תופעת כלבי המחמד שמקבלים מעמד ותנאים של בני אדם (בתמונות), על שעועית (!) מתוקה כתחליף לשוקולד ובכלל על מעדנים קולינריים ייחודיים ועדינים בטעם ובנראות, על טוקיו כבירת אופנה וארכיטקטורה עולמית, על עולם של פירות ״פרימיום״ (כמו אבטיח בודד ב160 דולר), פנטזיות של מנגה ואנימה ומציאות מדומה ומשחקי וידאו רועשים ורעידות אדמה על בסיס חודשי, וחנויות כלבו של 12 קומות ואורות גבוהים ואמנות עתיקה וזן בודהיזם ודת השינטו ובתי שימוש דיגיטליים ומשוכללים בכל מקום והכל יכול לקרות פה, וכל מה שקורה הוא במקומו...

 

אני קד לך קידה יפן, ומחכה בציפייה לעוד זמן משותף של הרפתקאות וסיפורים חדשים ומרתקים, אך הפעם - בפרברים ובכפרים. יש לי למה לצפות.

 

עד אז, חג שמח של ממש, ושבת שלום לכווווולם.

 

  לתגובות f  
 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload