הסיפור על פריזרקו ומוישה קישקו

4.5.2018

 

ל"ג בעומר, פּקוּקִים בדרך לצפון עם כל המשפחה ועם ישראל.

"אתם בדרך להילולה של הצדיק?" שאל אותנו טרמפיסט רזה עם מכנסיים שחורים וכיפה לבנה גדולה. "כן בטח, לא כל יום מציינים שבעים אתה יודע... הפעם ממש השקענו" עניתי.

"שבעים? מה שבעים? רבי שמעון בר יוחאי מת כבר לפני אלפיים שנה!"

"אההה על הצדיק הזה אתה מדבר? אני דיברתי על אבא שלי, הוא חוגג שבעים ואנחנו בדרך לחופשה משפחתית במושבה כנרת".

 

 

וחוץ מזה שחם פה בחוץ (41 מעלות), גם חם בלב וזה הכי כיף. אבל מה שאותי הכי עניין בכל הטיול הזה, היה הסיור המקדים שעשינו בנתניה, עיר מולדתו של אבי.

הוא אמנם לא גר שם כבר 45 שנים, אך זוכר היטב דירות שונות בהם גרו כשהיה ילד, את הרחובות המרכזיים, השוק, גני המשחקים והאווירה הכללית, שנראה שלא השתנו מאז ב"עיר העתיקה" בנתניה...

 

וילדותו של אבי בנתניה, תחילת שנות החמישים, מימי המעברה ועד ימי הדירה "המפוארת" בשמואל הנציב פינת ששת הימים, הייתה רצופה מפגשים עם דמויות מהודר של הוריו, שכאילו נלקחו מקומדיית מצבים ביידיש. כל דמות – קריקטורה, ושמותיהם - תמיד תוּבּלוּ בכינויים מצחיקים שמעולם לא נאמרו בפניהם, אלא רק מאחורי הגב, ולרוב היו קשורים להרגלי האכילה שלהם.

וכמו בסדרת סרטי "אושן" (11, 12, 13), אם אני הייתי צריך לגייס צוות איכותי למשימת-על לבטח הייתי בוחר ב:

 

מוֹישֶה "קִישְקוֹ" השמן בעל המעיים (קישקע) הגדולים, "דֶה-הוֹיכו"ֹ רֶגִינוֹ – רגינה הגבוהה (שלא הייתה גבוהה בכלל כמו שבעלה היה נמוך), אַנְצֶ'ל "חַזֵר" (אנשל שהיה אוכל כמו חזיר), חיים בֶעאיֶיר – שהיה נראה כמו דב (BEAR),  "גְרוֹבּו"ֹ רַחֶלוֹ (רחל השמנה), שֹוּרֶה "מִיט-דֶה-גרוֹבֶּע תוּכֶעס" (עם התחת הגדול), "דֶה-קלַיינֶע" יוֹסֶל הנמוך, אלימֵיילֶך "דֶה-גַנֶב" – מחלק הלחם הערמומי, פרִיזֶרְקוֹ – הסַפַּרִית וכמובן איך אפשר בלי מַריה דֶה-צֶ'כִישוֹ (הגוייה הצ'כית המפתה). וסבא שלי שקראו לו במקור שבתאי אך כינו אותו "שְפִּיל", שזה לא מאפיין פיזי אלא שם של משחק. דווקא נחמד.

 

ומי יודע מאיזה מקומות ותהומות הזויים ועם אלו סיפורים הגיעה מאירופה החבורה הזו לנתניה של שנות החמישים. לפעמים הייתי רוצה להיות שם זבוב על הסיפולוקס.

מעניין גם לחשוב מה היה הכינוי שלי באותה החבורה נתנייתית, ואיזה מאפיין שלי היו בוחרים להבליט (והכי חשוב – איך זה נשמע ביידיש).
 

וכשסיימנו לסייר בנתניה הישנה, המשכנו צפונה, נפרדים מהרעש והבתים המפויחים, וצוללים אל הירוק הגלילי ואל כנרת שלי. ופה שום דבר לא גלותי ולא זר, הכול ציוני ומקומי, עם שמות כמו "כנרת" ו"מגדל", "דגניה", "אפיקים" ו"גינוסר". ורק בטבריה יש ניצנים ברורים של עולמות אחרים, שנשכחו באיזה שטייטל מזרח אירופי, אבל לשמחתי שקט פה, כי כולם עכשיו בהר מירון, בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי, שבטח בנתניה היו קוראים לו "אוּבֶּר-חוּכֶם" שמעון, או משהו כזה.
 

שבת שלום לכולם

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload