התרוקנות

1.6.2018

 

האחד ביוני וזו תחילתה של תקופה שכזו בה מסגרות של היום יום מתאדות ופורחות להן באוויר, מפנות מקום לקראת כניסה של אויר חם מהמזרח ואני מרגיש כמתרוקן אט אט ממחויבויות ושיבוצים ביומן לקראת קיץ מדולל. הדימוי הראשון שעלה לי בראש קשור בבית השימוש, אך אני כמובן משתמש בו הפעם לתאר איזו התרוקנות חיובית, ניקיון ושטיפה פנימית, לקראת שנ"צ שרבי והתחלות חדשות, מָהוּל בּסְפּרֵיי בִּישֹוּם להרגשה טובה.

 

ולאחרונה סיימתי איזו סדנה ראשונה ותואר שני ובמהרה בימינו בית המקדש השלישי שיקום בבית הכרם, כדי שאוכל להגיע אליו ברגל, ולא להתחיל להתברבר באוטובוסים או מוניות שירות. ואת כל מה שעברתי בשנה האקדמית הזו אני עדיין מעבד ומעכל ותוהה לאן יגיע ולאן ייקח אותי בהרפתקה הזו שנקראת "החיים שלי"; כי לעיתים זה מרגיש ש"מה שהיה היה" ומתאפסן בְּיָשְנוּנִיוּת באיזה בוידעם מאובּק; אבל לאחרונה הבנתי בדרכים קסומות, ששום דבר אינו הולך לאיבוד, אלא מתווסף למחסנית עמוסה של תובנות, חוויות ורעיונות שממשיכים איתי הלאה בדרך. לא אהסס להשתמש בנשק הזה בשעת מצוקה, ולמעשה מחכה כבר לשלוף אותו כמו בסרטים האלה מפעם עם קלינט איסטווד.

 

וכל מה שאני הבנתי היום, עמוס עוז כבר שכח לפני איזה 150 שנה, אולי אפילו יותר:

 

"שום דבר אינו הולך לאיבוד. לעולם. עצם המילה 'איבוד' מניחה שהיקום הוא כביכול סופי ושאפשר להסתלק ממנו. אבל "שו-ם דבר" (הוא האריך בכוונה רבה במילה שום), "שו-ם דבר לעולמי-עד לא יצא מהיקום. גם לא יכנס אליו. אף גרגר אבק אחד לא יאבד ולא יתווסף. החומר יתגלגל באנרגיה, האנרגיה- בחומר, האטומים יתקבצו ושוב יתפורדו, הכול ישתנה ויתגלגל, אבל שו-ם דבר לא יוכל להפוך מיש לאין. אף לא השערה הקטנה שאולי צומחת בקצה זנבו של איזה וירוס. מושג האינסוף הוא אכן פתוח לגמרי, פתוח עד אינסוף, אבל בה בעת הוא גם סגור ומוגף הרמטית: אין יוצא ואין בא."

 

(עמוס עוז, מתוך: סיפור על אהבה וחושך, כתר, ירושלים, 2002. עמ' 741)

 

בתמונה: חוויה אחת שהייתה לי לאחרונה, והיום תלויה לי על המקרר.

 

שבת שלום

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload