פסטיבל מספרי סיפורים

15.6.2018

 

 

המשורר גלעד מאירי אמר פעם ש"שידור חוזר של משחק כדורגל זה רומן, תקציר השערים זו שירה". והיה גם את ההוא, איך קוראים לו, לייבוביץ' משהו, שכנראה פחות התחבר למשחקי כדור ואמר שכדורגל זה "22 חוליגנים שרצים אחרי כדור". אני לא בטוח אם הפרופסור אמר "חוליגנים" או "אידיוטים", ואם אמר שהם "רצים" או "רודפים", אבל נראה לי שכוונתו ברורה.

 

ובכן, אני נמצא יותר בצד של מאירי מאשר של לייבוביץ' (רק במקרה הזה) ואוסיף שהכדורגל עבורי הוא כמו הרגע הדק הזה כשמבחינים מקרוב במישהו בוכה בקול גדול, נלחצים, ואחרי כמה שניות מבינים שהוא בעצם בכלל צוחק, וזו סתם דרכו המוזרה לשמוח. ופתאום הקלה.

 

ומנעד הרגשות האינטנסיבי הזה, שבין לחץ להקלה, בכי וצחוק, שמחה ועצב, תופס אותי במגרשים, בסלוֹנים ובהודעות פּוּש סלולריות וערמומיות שמנצלות את תמימותי והתעניינותי במתרחש בעולם זה. כי כל דקה על המגרש (ובשנים האחרונות גם מחוצה לו), היא הזדמנות לסיפור טוב. כמו אז במונדיאל הראשון שצפיתי בו, ב1994. הייתי רק בן 8, אבל לעולם לא אשכח את הבעיטה הגורלית ההיא של רוברטו באג'יו מעל המשקוף בפנדלים בגמר, ואת ההנפה של דונגה הברזילאי בעקבותיה. זוכר חסד וחן גם למלך השערים של הטורניר – הקילר הבולגרי חריסטו סטויצ'קוב וגם לשחקן נבחרת קולומביה אנדרס אסקובר, שכבש בטורניר שער עצמי ואחרי שחזר לארצו נרצח עקב כך ביריות אקדח... ממש פסטיבל מספרי סיפורים!

 

 

אך בזמן שכל העולם מיישר מבטו בK4 לכיוון רוסיה לכבוד המונדיאל שהחל אתמול, ולמרות שאני נושם אוויר הרים צלול כיין כבר שנה וחצי, ליבי תמיד עם הצהובים מתל אביב, שצוברים כעת כוחות לקראת העונה הבאה, וגם אני איתם.

כי אני כבר לא בן 8 יותר, ושמות של שחקנים גדולים מהעולם כבר פחות מרשימים אותי (עכשיו כשאני יותר מבוגר מרובם...), וכל מה שאני רוצה זה לשבת בנוחות בכיסא הקבוע שלי בבלומפילד, בעיני משתקף הדשא הירוק ולראות את מכבי שלי מספרים סיפור טוב - רגעים כאלו בחיים בהם הכול "כן", ושום דבר הוא לא "לא" - כמו בתמונה הזו עם אחד ממספרי הסיפורים הטובים שהכרתי.

 

 

ואולי יום אחד עוד נגיע לשם, למונדיאל, עם מספרי סיפורים ומשוררים בשפת הקודש.

ועד אז, יהיו מעלותינו הרוחניות שיחפו על יכולתנו הדלה במגרש... :

"הזריזות הרוחנית, בהירות התפיסה והחריפות הן התנאי המוקדם הדרוש לגמישות וחריצות גופנית. שום כוח שרירים שהוא קיים מלידה או שנרכש במהלך החיים אינו מסוגל להפוך ברייה מטומטמת, אווילית וכבדת תנועה לאתלט. אינני מכיר אף סוג אחד של ספורט, חוץ מכדור הרגל הגס ומחוסר הרוח שבו יהיה כוחו של הברנש המגושם והברוטלי יפה מכוחו של איש הרוח."

(מקס נורדאו, מה משמעותה של ההתעמלות לגבינו, היהודים, 1902)

 

שבת שלום

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload