דרך האישה החכמה

6.7.2018

 

השבוע ביקרתי חברים ביישוב תְּקוֹעַ, שזה איפשהו בין ההרודיון של הורדוס לגוש עציון ונשמע כמו משהו שתָּקוּעַ היטב בגרון, וזה לא סתם – כי אמנם היישוב ממוקם רק רבע שעה מירושלים אבל כמות השלטים הצה"ליים האדומים הזועקים אלי מהדרך "אל תפנה פה, זה סתם יסבך את העניינים", "וגם לא פה, כאן זה בכלל בלאגן", ו"אואה, עכשיו הסתבכת באמת" מפעילים לי בכל פעם את שריר הבליעה.

 

ואני גדלתי בגבעתיים השלווה באווירה כזו שיש מקומות שלא מתקרבים אליהם, ותְּקוֹעַ הוא לבטח מקום שכזה. שלא מתקרבים אליו. מה יש לנו לחפש שם? מעבר לקו, מחוץ לעיגול, ליד הריבוע. תכלס.

 

אבל בתְּקוֹעַ יש איזה מן קסם לא מוסבר של נוף תנכ"י ואוויר בטעם פריחה, ודתיים וחילונים והִיפִּים צעירים וסאחים בורגניים ששמעתי שחלקם אפילו "סמולנים" רודפי שלום (איך מיישבים את זה ביחד?) וכל אלו מייצרים שם מרקם מרענן ואנרגיה כזו שבא לטרוף.

 

וכשהבנתי כבר שמגניב פה, חיפשתי את דרכי אל חברי, ובלב היְשִימוֹן הפעלתי את יישֹוּמוֹן הניווט. חייכתי כשראיתי שהיעד הוא "השמחה" (בתמונה). ואיך מגיעים לשם? דרך "האישה החכמה" ו"דרך השלום". עכשיו אם זו לא משוואה שמתארת את כל החיים במשפט אחד – אני לא יודע מה כן.
עוד הוסיפה האפליקציה (בתמונה) כל מיני משפטי זן כאלה: "אין דיווחים במסלול זה" ו"מצא את הזמן הטוב", כאילו המתכנתים של ווייז בדיוק חזרו מכנס מקצועי בהרים הגבוהים של יפן.

 

וכנראה שבּתְּקוֹעַ יודעים משהו שאני לא, וכל המסע הזה השבוע בין המחסומים והגבעות הוא קצת כמו החיים שלי עצמם, עם שלטי אזהרה וחסימות והימנעויות מזָר ולא מוכּר ופחדים שיקרה משהו רע אם אצא באמת מהמסגרת ואתמסר ללא ידוע מעבר להרים.

 

ובדרך חזרה הביתה לירושלים, כשהשלטים האדומים התחלפו לשלטים לבנים ומזמינים, התנגן ברדיו השיר הזה היפה של אביתר בנאי. בעודי מזמזם נזכרתי בפעם ההיא ששאלו את הרב פרומן ז"ל, שהיה הרב של תְּקוֹעַ ואדם בלתי ניתן להגדרה בעליל (חפשו מידע עליו) מהם התחביבים שלו - הוא ענה: "אשתי. אני מחבב אותה מאוד".

 

 

" יש לי סיכוי להינצל אני יודע 

אני אוכל להתעורר להתפכח 

אני אוכל עוד לדבר באהבה 

על עצמי ועל העיר ועל אשה" 

 

שבת שלום לכולם

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload