זעם רך

24.8.2018

באמת אהבתי את האלבום הזה. ולא רק מוזיקלית, שכן אלבום ההופעה של מטאליקה עם התזמורת הסימפונית של סאן פרנסיסקו בניצוחו של מייקל קיימן זצ"ל, היה עבורי גדול מרק "מוזיקה".

 

הימים ימי סוף המילניום, הייתי בכיתה ח' לקראת תקופת התיכון, מנסה להבין מה אני לעזאזל עושה פה על הכדור (תחושה שממשיכה עד היום למעשה). התחלתי בדיוק ללמוד לנגן על גיטרה, ב mtv ניגנו שירים של אמינם (איך באמת נגמר הסיפור המטורלל עם STAN?), בריטני ספירס שלטה, מדונה חזרה לשיא וקולדפליי עוד נחשבו ללהקה אלטרנטיבית.

הלהיט המטופש Im blue da ba di da ba da  נטחן בכל חלקה טובה, רד הוט צ'ילי פפרס הוציאו את האלבום המושלם "קליפורניקיישן" (עליו כתבתי פעם כאן) ובזמן הזה אני שמעתי להקות רוק ומטאל כמו מטאליקה ונירוונה, KoRn, איירון מיידן וRage against the machine. כן כן – שמעתי להקה שנקראת "זעם כנגד המכונה" (ואפילו הייתי בהופעה שלהם בסינרמה ז"ל). עכשיו מי שמכיר אותי יודע ש"זעם" זה לא אחת מהתכונות הבולטות שלי, ואם אני זועם על מכונה כלשהי זה אולי על המדפסת במשרד שנתקעה.

 

 

ובאמת אהבתי את זה. אמנם נמשכתי לשירים והרכבים שהיו יחסית יותר מלודיים, אבל הייתי צורך וצורב אלבומים של רוק כבד כמו נרקומן בקריז, כולל פורומים ואתרי מעריצים כמו שידעו לעשות בתקופה ההיא שהאינטרנט כאן היה רק תינוק.

נכון, אני יודע שאני לא הטינאייג'ר הראשון ששומע כזו מוזיקה בגיל הזה (כולל חולצות שחורות בניחוח כת השטן מהחנות של "תומר" בדיזינגוף סנטר), אבל יחסית לאופי שלי היום וגם אז, שלא היה מרדני במיוחד, זה מפליא אותי לדעת איך הגוף והנפש נמשכים באופן אוטומטי לתדרים ולאנרגיות האלה.

 

ובשיא התקופה ההיא, לפני שהיה יוטיוב ובקושי היה נאפסטר, אני זוכר שישבנו כמה חברים מהצופים בבית של ענבל. קשקשנו על שטויות של נעורים ועל סנדות ממחנה הקיץ עד שלפתע רותם נכנס בסערה לחדר כמו קריימר מסיינפלד ובידו קלטת וידאו!! אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל היה ברור לכולם שהוא הגיע עם הקלטת החדשה שכולם דיברו עליה – תיעוד ההופעה החיה של מטאליקה עם התזמורת הסימפונית. אני חושב שהוא השיג את זה מאחיו הגדול, בתקופה שהיו משיגים דברים כאלה רק מאחים גדולים.

 

 

הכנסנו את הקלטת למכשיר הווידאו ועפנו, אפילו הבנות! השילוב המוטרף (שבטח לא היה נפוץ כמו היום) בין הגיטרות המכסחות והעיבודים התזמורתיים היה נפלא.

עברו השנים והטעם האישי שלי נטה יותר לכיוון של רוק מתקדם - עדיין דיסטורשיין וכינורות, רק יותר חלש. וכמו קלישאה טובה משם המשכתי למקומות יותר רכים ויותר רכים... עד שהיום יהודית רביץ נשמעת לי חזק מדי. :-\

 

והשבוע כשראיתי בחנות התקליטים את אלבום ההופעה ההוא בגרסת ויניל, הכול צף – שנת 2000, בי"ס אלון, שבט גבעתיים, MTV, פאף דדי, נגן Winamp, קו 63, פריקים בכיכר דיזנגוף, רוק כבד, ענבל, רותם, אהבות נעורים, זעם רך ותמימות.

אחרי שהעלתי גירת זיכרונות, שלחתי לרותם את התמונה הזו, הוא הגיב מיד בהתרגשות וכתב שהוא לא ישכח כשנסע באותה התקופה לקניון איילון רק בשביל לקנות את גרסת הדיסק הכפול, וכשחזר הביתה הדיסק קפץ בדיוק בסולו של Nothing else matters. ובאמת ההרגשה הייתה ששום דבר אחר לא משנה.

 

ובסוף ההופעה ההיא, כשהקהל הריע בתשואות והלהקה והתזמורת החלו יורדות מהבמה, המתופף לארס אולריך תפס את המיקרופון ואמר: “Same time, next year” – "אותו הזמן – בשנה הבאה". ואני תוהה אם הוא או אני חשבנו אז שנפגש שוב, בחנות המרתף של "התו השמיני" ברחוב שמאי בירושלים, באותה ההתרגשות כמו לפני כמעט 20 שנה, רק בלי כל הזעם.

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload