פלא גדול

2.11.2018

 

 

ביום שלישי האחרון, אור לכ"ב בחשון, נישאתי לבחירת ליבי Avital המהממת. רצים לי כל כך הרבה דברים בראש ובלב מאז - מחשבות, חברויות, אהבות, זיכרונות, הודיות - שאצטרך עוד זמן לעבד אותם, ולשחרר אותם לאט לאט.

בינתיים אני ממש שמח לצרף את הדברים שכתבתי לאביטל ונשאתי בחופה המיוחדת שלנו שמפה לשם לקחה כמעט שעתיים והייתה רצופה באורות גבוהים במיוחד. וגם כמה תמונות בשביל להמחיש את הרגע (נעלה מתישהו עוד כאלו). זה הלך ככה והיה כל כך כיף שאני מצטער שלא עשיתי את זה קודם. פלא גדול.

 

(לאט , לנשום עמוק)

 

 

אביטליק,

באחת הפעמים הראשונות שנפגשנו, כשעוד רק הסתכלנו מרחוק - שאלת אותי אם אני מאמין שיש לאדם "נשמה". 

אני בתגובה אמרתי בביטחון ש"בטח שכן", וקיוויתי שזה ירשים אותך. 

האמת היא שלא באמת ידעתי למה התכוונת ודי התביישתי לשאול, שלא תחשבי שאני איזה אחד כזה שלא מתעסק בנושא באופן יום יומי.

ובפעם אחרת כשכבר אזרתי אומץ להגיד לך שאת מיוחדת, ביקשת ממני שלא אעשה עניין, ואמרת ש"יש עוד מלא כמוך בירושלים".

 

את זוכרת?

 

 

והזמן עבר, וגם אנחנו עברנו דבר או שניים, ואני, בעקבות המלצתך, עשיתי את הדרך העמוקה מגבעות גבעתיים להרי ירושלים, "כאילו" במקרה. 

ושם, גיליתי שלא דייקת כל כך במה שאמרת לי – ושאין באמת "מלא כמוך בירושלים", אפילו לא מעט. רק... אחת.

 

היום הוא יום מיוחד, יום של בחירות (ולא רק פה אצלנו). יום של החלטות אמיצות, של הצהרה על מחויבות, של הזכות לעשות מעשה גדול ולהשפיע על העתיד המשותף שלנו.

וברגע הזה, שלא היה כמוהו וגם לא יהיה עוד לעולם – אני בוחר בך. שם "אביטל" בקלפִּי של החיים שלי. בוחר בזוגיות, ביופי, ברוגע ומנוחה.

 

וגם בוחר בהודיה. 

הודיה לשנינו על האומץ ועל המאמץ, על הדרך ועל הבחירה אחד בשנייה, משילים מעלינו את הפחדים והחששות ומתמסרים לכל מה שמגיע.

הערב, מול כל המשפחה והחברים המדהימים שלנו, אני מודה עליך ועל מה שאת עבורי ועבור העולם כולו:

על הטוּב של הלב שלך, על ראיית האדם, האחר, על אמונה, חסד ורוך. 

אני מודה לך על השבת, על קידוש ותפילת הדרך, על נופים חדשים, על רוח וסקרנות ויצירתיות, מתנות גדולות שאני מאחל גם לילדינו כשיגיעו, ולבית שלי, שלנו...

 

תודה אביטל על החיים עצמם, על שגרה אלוהית מבורכת, תודה שאת נותנת לי להכין לך בבוקר קפה קר בלי סוכר אבל עם מלא קרח, וגם כריך לָבּנה טעים עם שמן זית וזעתר. תודה שאת לא אומרת כלום כשאני שם לך בפנים גם גמבה או צנונית למרות שאני יודע שאת לא אוהבת. תדעי שזה רק כי אני חושב שזה בריא לך לאכול יותר ירקות.

 

תודה שכשאת נכנסת הביתה את אומרת "שלום בית" בטון ילדותי גם כשאין שם אף אחד. זה חמוד (ומוזר), אבל בעיקר משמח אותי וממלא את הבית באור גדול.

 

תודה על התקופה האחרונה, לפני החתונה. תקופת האירוסין הזו, שעוד רגע נגמרת וששמענו עליה כל כך הרבה מאחרים, שזימנה הרבה תחושות ורגשות מעצימים וחשובים, וגם זימנה מלא ביקורים במקסטוק. 

התקופה הזו וכל מה שעברנו בדרך המיוחדת שלנו עושים לי חשק גדול להתחיל כבר את החיים ביחד באמת (חוץ מהעניין עם המקסטוק).

 

ועכשיו, מתחת לחופה, אני לש סוף סוף את צמד המילים הקדושות, המתוקות האלה, באהבה, בכוונה. לוחש כל הברה בכבוד הראוי למלכויות:

"הרי את..."

ולמרות שיש פה מסביבנו עוד המון אנשים, זה מרגיש כאילו זה הקול היחיד בעולם. מקצה העולם ועד סופו.

אני מאחל לנו שכל המילים שנאמרות הערב, של שנינו ושל החברים והמשפחה, וגם החיבוקים - יהיו לנו לקרקע רכה לקראת הדבר האמיתי - לקראת משפחה חדשה בישראל.

 

ואם תשאלי אותי שוב, הלילה, אולי אחרי הריקודים, אם אני מאמין שיש לאדם "נשמה", אני שוב אגיד "כן", הפעם בביטחון גמור. 

בטחון ששאבתי ממך, מהנשמה הגדולה שבך.

בטחון שהוא תיקון גדול עבורי – תיקון של דרך, תיקון של מידות, תיקון שהוא שיר מעלות והוא לי כמו סולם עליו אני יכול לטפס מעלה מעלה... להתפתח ולהתחזק. ביחד.

 

אני אסיים עם המשפט הראשון שעלה לי בראש כשהתחלתי לכתוב את הדברים, ואולי בדיעבד יכולתי להסתפק רק בו:

אני אוהב אותך, מאוד, מאוד, מאוד וממש, ממש, שמח, שאנחנו מתחתנים.

 

- ליאור -

 

שבת שלום לכולם

 

  לתגובות f  

 

Please reload

מחשבות אחרונות

22.11.2018

19.10.2018

Please reload

ארכיון
Please reload